jenny-זה מה יש

אז ככה.

אני לא מבקרת לאחרונה הרבה פה - או יותר נכון לא כותבת הרבה.

אני מבקרת כמעט כל יומיים שלושה.

קוראת בלוג אחד שניים או יותר, תלוי בזמן.

אבל אין לי זמן לכתוב כמעט - והראש מלא מלא מלא בפוסטים שנכתבו ונוסחו בראשי ולא זכו לחיים על המסך.

התלבטתי מאוד על מה לכתוב - על מזג האויר שיש עכשיו שאני כל כך אוהבת, על סוכות והחגים, על טיולים שעשינו לאחרונה(כמה וכמה כאלה)

על שלל הצגות שראיתי בחודשים האחרונים ולא יצא לי לכתוב עליהם.

אבל נראה לי שהמקרה שחויתי עם הבת שלי מאפיל על הכל.

כשחושבים על בגידה זה נקשר קודם כל ליחסים בין בני זוג.

אולי לבגידה בארץ מולדת.

יש עוד כל מיני בגידות. אבל לדעתי הפגיעה שבבגידה ע"י אחד מילדיך

יש את כל האלמנטיים הכי גרועים - ועוד עם ערך מוסף

אני האחראית העיקרית ל"תוצרת" הזו.

הילדה היא פרי בטני ותוצר של "בית הגידול" שאני בניתי.

אני חינכתי

טיפלתי האכלתי והלבשתי.

לימדתי אותה ללכת

לדבר

להקשיב

להיות נחמדה לאנשים, לענות בנימוס.

היא הכי דומה לי מבין ילדיי.

פיזית – העתק שלי בגילאים האלה.

כל כך דומה שזה מפחיד לעיתים.

שמחת החיים שלה

החיוך ואהבת האדם- דברים שעולים פי כמה על מה שהייתי חולמת בשבילה.

בכל ילד , כהורה – אתה מתחבר למשהו אחר

אני אוהבת את שלושתם בכל הוויתי

בילדה הזו

שחגגה 18 לפני כמה שבועות יש דברים שממיסים אותי

ויש דברים שמטריפים אותי לחלוטין – אני לא יכולה לסבול אותם.

כל הזמן אמרתי לעצמי שזה יחלוף, זה גיל

גם אני עשיתי דברים בלי רשות

גם אני מתחתי,

ועוד איך מתחתי גבולות.

וניסיתי להבין אותה –

ובמיוחד ניסיתי לעודד אותה כי יש דברים שהטבע לא ריחם עליה ולא הקל עליה.

ולא קל אצלנו בבית, אני יודעת.

אמרתי לא פעם שחברה שלה לא מוצאת חן בעניי, וביקשתי שתתרחק, שתשמור על עצמה.

לא עזר לי – אחרי תקופה היה בה את ההגינות לומר לי שצדקתי, שהחברה לא היתה טובה בשבילה.

את המקרה שקרה לנו השבוע לא יכולתי לצפות בשום דרך.

חשדתי.

חשדתי כבר תקופה – ולא האמנתי.

גם החשדות שלי לא הלכו כל כך רחוק.

מכירים את התחושה של אגרוף בבטן?

כשזיהיתי את האוטו זה בדיוק מה שהרגשתי.

חשבתי שאני מפסיקה לנשום.

לקח לי דקות ארוכות להתחיל לחשוב על משהו.

בעיקר – מעבר לחרדה ולדאגה

חשתי עלבון צורב,

הרגשתי נבגדת

הרגשתי שכל טיפת אמון שהיתה ביננו נעלמה ונמוגה לה.

האמון הזה נמדד כבר בכמה הזדמנויות –

ותמיד השארתי איזה שביב של חזרה בתשובה.

ובדקתי אותה עשרות פעמים – בידיעתה ושלא בידיעתה.

אין לי מושג איך לעבור את זה.

היא שאלה אותי: "את תסלחי לי אי פעם אמא?"

ואני לא ידעתי מה לענות.

לה אמרתי באותו רגע  "אני לא יודעת"

אבל היום – במרחק של כמה וכמה ימים

אני אומרת –רק לעצמי בינתיים– אני אף פעם לא אסלח

אבל אנחנו נחמד לחיות עם זה ונגדל מפה והלאה

כי הכי חזק זה שאת הבת שלי – לעולם.

שיחקנו חי-צומח-דומם באחת הנסיעות שלנו לטיול בחג, כשאמרתי בצומח בצ' "צבר"

הבן שלי קפץ ואמר: "מה פתאום? צבר זה חומוס זה דומם בכלל"... חמש דקות אחרכך נתקלנו במצבור צבר מלאי פרי ויכולתי להוכיח  לו...

שיהיה חג שמח ושבוע מצויין.