הפוסט נכתב בראשי אחרי שקראתי אצל "צופה מהצד" על הגילוי שלה על כך שגורת הכלבים החמודה שהיא החליטה לגדל חציה - רוטווילר. אני מוכרחה לומר שהתגובה שלה היתה נכונה וחיובית ולא בגללה אני כותבת אלא בגלל רבים אחרים שמתנהגים וחושבים לגמרי אחרת. חשוב שאנשים יבינו וידעו את האמת על הגזע הזה ויצאו מהתוית שנתנו לו.
לאורך כל השנים, מאז שאני זוכרת את עצמי ועד היום, היו לנו כלבים בבית.
כל מיני כלבים, קטנים וגדולים(בעיקר גדולים), זכרים ונקבות(יותר נקבות) גזעיים ומעורבים
היו כאלה שחיו איתנו תקופות קצרות יחסית , שנה שנתיים, והיו שניים שחיו 10 ו- 13 שנים והנוכחית המתוקה והמקסימה איתנו כבר 11 שנים ועדיין נדמה לה שהיא ילדה...
רועה גרמני, "שוקית" חומה וקטנה ללא יחוס אבל עם המון אהבה, זאבה מעורבת, קוקרית מיוחסת וסטר אירי מפונק וכמעט חרש, פודל, ניופאולנד, לברדורים עוד כלב ציד מסוג בלתי ידוע אבל היו לו מאפיינים, כרגע יש לנו טריירית מעורבת ומתוקה ...והיה לנו רוטווילר.
את הרוטויילר קנינו באיסוף של אגורה לאגורה בעודינו חיילים, 200$ לאסוף ממשכורת של חייל זה לא פשוט. זה היה הצעד הזוגי המשותף הראשון שלנו. הכרנו את הגזע דרך מכר משותף והתאהבנו בו, אתה לא יכול לעמוד מול החוסן הבטחון והשקט שיש לכלב הזה. בזמן ההוא לא היה מוכר בכלל הגזע ובטח שלא היתה היסטריה, הוא פשוט היה כלב שחור וגדול, קצת מזכיר בצבעים דוברמן וקצת מוזר בכללי.
קיבלנו תעודת יוחסין כשרה למהדרין עם חותמת השעווה והסרט האדום והבאנו הביתה גור בן חמישה שבועות בגודל שתי בלטות ישנות - 40 ס"מ סה"כ. גור שהיה שמח לשחק תמיד, מקשיב בסקרנות כשדיברנו אליו, פינקנו אותו כמו תינוק 3-4 ארוחות ביום (הוראות מדויקות לבייביסיטר) מסאז בבטן לפני טיול בחוץ כדי לזרז את פעילות המעיים 
, והרבה פינוק. אני מתביישת לספר היום אבל הוא היה ישן איתנו במיטה, (פה אני יכולה לכתוב את זה...) עד שגדל קצת ופתאום גילינו שאנחנו מצטופפים בצד אחד והוא מתרווח על החצי השני - זאת הפעם האחרונה שהוא ישן במיטה שלנו ומאז אף כלב לא עלה...
קראנו לו דייגו, לפי השם אפשר לנחש בדיוק באיזו שנה הוא נולד בתעודת יוחסין רשום - דייגו ארמאנדו מראדונה... היתה לנו אסוציאציה מיידית לאלוף המוצק ההוא. דייגו היה מאולף לנקיון בבית לחלוטין בגיל 4 חודשים , אילוף בסיסי של שב, בוא, ארצה, החוצה, תן יד, קפוץ, בגיל חצי שנה, עד גיל שנה הוא ציית לכל הפקודות בסימני ידיים והיה הולך ברגלי צמוד בלי לזוז ללא רצועה, הייתי הולכת איתו לעיר לטיול בלי לחשוש לרגע. היה אפשר להשאיר אותו בפתח חנות בפקודה של של לא לזוז - להכנס לחנות בשקט גם לעשר-עשרים דקות והוא לא היה זז. את כל האילוף עשיתי בעצמי בעזרת ספר הדרכה. מעולם לא הענשתי אותו בצעקה או חלילה במכה - הוא פשוט אהב את האימונים ונהנה מהם. אני זוכרת את השעות האלה , חצי שעה עד שעה כל יום כמעט, כזכרון של כיף וחוויה טובה.
גרנו בבית קרקע ליד גינה גדולה, לעיתים היינו נותנים לו לצאת לבד ועוקבים אחריו מהמרפסת. מהמרפסת הייתי צופה ורואה איך הילדים מקבלים אותו בשמחה ומשחקים איתו, לפעמים זה אפילו היה מרגיז - קניתי כלת שמירה- מה פתאום הוא כזה נחמד לכולם. והוא באמת היה נחמד ואוהב אנשים. צחקנו תמיד על זה שהוא לא יודע שהוא כלב...
את היותו "כלב" גיליתי כשטיילתי איתו פעם ומולי הגיעו שלושה בחורים, הם דיברו בקול רם והיה נראה לי שהם שיכורים, פחדתי מאוד והוא חש בפחד שלי כנראה, שיערו סמר לאורך כל הגב וכשאחד מהם התקרב אלי קצת יותר מידי שמעתי את הכלב נוהם - כנראה שהם לא היו שיכורים מספיק או שהאיום של כלב שחור גדול נוהם היה מספיק להם - כי הם התרחקו במהירות. היה עוד מקרה אחד שראיתי אותו ככה כאשר חבר שלנו נתן אגרוף, בסוג של צחוק, לבן זוגי - מיד דייגו נדרך ונכנס בינהם להפריד ולא היה ספק שהוא רציני. מעולם הוא לא נשך אף אחד. לתינוקות הוא התקרב בזחילה לפעמים היה גונב להם צעצועים - זה הנזק היחיד שהיה עושה.
בגיל שמונה חודשים לערך הוא התחיל ללכת משונה, מין עוית כזו כמו צליעה ברגל אחורית. מאוד מלחיץ. הוטרינר הסביר אחרי צילומי רנטגן (כסף...כסף...) שמדובר בתופעה מוכרת בגזעים גדולים, אצלו בצד אחד זה חמור מאוד, על פניו כדאי אפילו לשקול להרדים אותו כי הוא אמור לסבול מזה מאוד. האפשרות השניה היתה לנתח כאשר הסיכוי שהוטרינר נתן היה 50% הצלחה.(וטרינר מאוד מוכר ידוע ואמין) לא עלה בדעתינו האפשרות הראשונה ומצד שני הניתוח יקר ולא מבטיח כלום - אבל כאילו שלא היה ספק עמדנו בוכים עם הגור המתוק שלנו וביקשנו לקבוע תאריך שיאפשר לאסוף את הכסף. יומיים לפני המועד התקשרתי להגיד שעדיין חסר לנו, והוטרינר שהבין את המצוקה כנראה, או שהיה לו מעניין לעשות את הניתוח הזה, ויתר על היתרה והוריד לנו כ-30% מהמחיר. אחרי הניתוח אמר שנראה לו שכנראה שהצליח , רק עם הזמן אפשר לראות ואם הכלב יצליח לחיות עד גיל 5 זאת תהיה הצלחה אדירה.
דייגו הגיע לגיל 10 אומנם בחילופי עונות היה קצת סובל ומקבל קורטיזון אבל בסה"כ הוא היה חיוני ומקסים עד יומו האחרון. אנחנו הרדמנו אותו. התגלה אצלו גידול סרטני ואחרי הניתוח הרביעי, אני זוכרת את התמונה של בן זוגי נושא את הכלב החצי רדום, כלב במשקל של 45 ק"ג (בשיאו שקל 55 ק"ג של שרירים בעיקר) מביא אותו ומספר שהוטרינר אמר שלא ינתח שוב והמצב רע מאוד, בפעם הבאה שזה יחזור צריך יהיה להרדים אותו.
רק חוויות טובות יש לי מהרוטווילר שלי.
זכור לי במיוחד השמחה שהיה מקבל את פנינו. לא קופץ עלי עד שלא קיבל רשות.
איך אהב לשבת לידי ולהניח את הראש על הברכיים.
רוב היום היה ישן בפינה שלו. וקופץ בשמחה כשהיה רואה סימן לטיול מתקרב.
כשהיה רואה את המגב והדלי היה ישר מתיישב בפינה הנכונה ולא זז עד שקיבל רשות.
אבל הכי הכי הכי אני זוכרת, וזה אני לא מכירה מאף כלב אחר שהיה לי או ששמעתי מאחרים, האהבה שלו למים.
אסור היה לקחת אותו ליד מים אם לא היית מוכן לזה. בים הוא היה הראשון שנכנס למים, אפילו בכינרת אחרי שעה וחצי במכונית הוא קפץ דבר ראשון לתוך המים ואחר כך חיפש איפה להשתין... כשהיינו הולכים ליד הירקון או לפארק לאומי היה צריך לקשור אותו ולא להוריד את העניים שמא יכנס למים המטונפים. פעם אחת אני אפילו זוכרת שטיילנו ברמת גן והיתה שם איזו מזרקה קטנה בלתי ראויה להתיחסות אפילו ותוך שניה הוא היה בתוך המים למזלנו תמיד היתה מגבת בשבילו באוטו.
לא היה לי כלב כמוהו. את כל הכלבים שהיו לי אהבתי אבל הוא בהחלט היה יחיד ומיוחד במינו.
מתוך כל זה חשוב לי להגיד,
כל כלב דורש תשומת לב ודאגה , זו אחריות ללא ספק. הלוואי והיה אפשר לתת רשיון רק לאנשים שראויים לכך שיגדלו כלב אבל בשבוע שנפגע תינוק בן 4 חודשים בידי הוריו - זה קצת מוגזם לבקש שיהיה רשיון להחזיק כלב, יש אנשים שלא ראויים אפילו לזה.
עוד תובנה - חייבים לאלף כלבים באופן בסיסי - אילוף זו תקשורת בינכם לבין הכלב, כשאין תקשורת החיים הרבה יותר קשים לו ולכם.
ודבר אחרון - אני האחרונה שתגיד משהו נגד כלבים מעורבים למינהם,
הנוכחית שלי היא "אסופית" והיא מקסימה א ב ל - אני ידעתי מה אני מצפה מכלב ,
כמה זמן יש לי (או יותר נכון אין לי) להשקיע ויש לי היום שותפים לאחריות, אחת הבנות היתה מספיק גדולה כשלקחנו את הכלבה כדי לסמוך עליה שתתחלק בנטל.
כשאתה משקיע כל כך הרבה בכלב אני מאמינה שאכפת לך איך הוא נראה ומה התכונות שלו - כשלוקחים כלב "גזעי" אתה יודע כמעט לגמרי מה הוא יהיה, אצל דייגו זה היה הצבעים המדוייקים , גודל הכתמים, הגובה שלו וכו... יש לזה יתרונות.
וכן - יש הבדל בהתנהגות אם זה זכר או נקבה ומאוד שונה אם לקחת גור בן כמה שבועות או כלב עם "היסטוריה" הכל משפיע.
זהו.
אני מוסיפה כמה תמונות מתוך מאות שיש לי ומתגעגעת לכלב ההוא...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: