לצערי הרב לאחרונה אני מבלה עם אבי בבית החולים.
הוא לא מאושפז בגלל משהו קשה מידי או נדיר-
מה ש"נדיר" אצלו זה מקבץ החוליים שיושב על כתפיו(או יותר נכון בעיקר בדמו וכיליותיו).
ההתקף הראשון היה לפני 8 חודשים.
בדק אותו פרופ' , מנהל המחלקה, איש בכיר ומכובד -
הודיע ללא היסוס שזדקק לניתוח.
הבדיקה עצמה - פולשנית ומכאיבה וממש לא מהנעימות.
אחרי כחודשיים - קיבל מסמך עם בקשה לבדיקות לקראת הניתוח.
אחת הבדיקות שביקשו היא פולשנית והתור אליה ארוך ארוך....ארוך....
בינתיים היתה התקפת כאבים נוספת שדרשה אישפוז
טיפול והרגעת האזור
5 ימי אשפוז - ושלחו אותו הביתה.
אני לא אלאה אתכם בפרטים - מיותר לגמרי.
בסיכום העניין - איש לא צעיר
חולה אונקולוגי
מטופל בדיאליזה
+ממצא בלב
אני יכולה להוסיף גם ניצול שואה ואיש צבא המון שנים שלא יודע להתלונן על כאבים -
כי ככה החיים לימדו אותו.
סובל מבעיה "פעוטה" יחסית שניתן לפתור בניתוח שדורש הכנה של יום וההליך עצמו לא נחשב מסובך.
היום אנחנו 8 חודשים אחרי -
יצא היום מאישפוז רביעי. אחרי שבשבוע שעבר עשה את ה"טרום ניתוח" ושלחו אותו ללא תור הביתה(בעיקר בגלל שהמצב לא חמור)
יומיים אחרכך - התקפה וכאבים שלפי זה שהפעם התלונן מאוד - אני מניחה שהיו קשים.
אוף!
הפרטים מעצבנים - אבל הם אלה שמטריפים את דעתי.
הורי אנשים עדינים ולעולם לא יתלהמו או "יהפכו שולחנות"
אבל אני כנראה כבר למדתי אחרת - למרות שאני דומה להם.
לא יכולתי יותר.
הרמתי קצת את הקול
דרשתי להפגש עם מנהל המחלקה.
יבשו אותי חצי שעה ליד הדלת שלו לחכות.
בסוף הוא נפגש איתי.
יריתי בלי מעצורים "ככה אתם מטפלים? 8 חודשים אתם מחכים לעוד התקפה ועוד אחת?"
המכובד מולי פותח את התיק ומעיין קלות
"אני מכיר את המטופל מר אבא שלך, אני בעצמי בדקתי אותו בפברואר השנה וקבעתי שיזדקק לניתוח"
זהו.
לא הייתי צריכה יותר.
"אם אתה קבעת לפני 8 חודשים שהוא צריך ניתוח איך אנחנו נמצאים בנקודת הזמן הזו ועדיין לא היה?
איך יכול להיות שאתה נותן למישהו לסבול ככה כשהפתרון בידיים שלך ובאחריותך?"
הוא ניסה להגיד שהיו רופאים אחרים שעצרו ועוד כל מיני
אבל השורה התחתונה היתה מה שלא נאמר בקול רם -
מנהל המחלקה קבע שצריך ניתוח (התור הרגיל הוא כחודשיים)
ומשהו פה לא דופק כמו שצריך.
ואני מכה על חטא - סמכתי על הורי ולא התערבתי עד עכשיו
רק קיבלתי דיווחים וביקרתי ועזרתי באישפוזים.
למחרת בבוקר - באשמורת ראשונה...בשעה שש וחצי
התיצבו אצל מיטתו אדון פרופסור מנהל המחלקה, סגנו ורופא נוסף
עיינו יחד בתיק ושאלו אותו כמה שאלות
הפרופ' אמר "אדון מ. יהיה בסדר אל תדאג המשפחה שלך היתה אצלי"
אחרי שעה הגיע רופא עם הזמנה לניתוח ל 4/12
אחרי כמה דקות בא הפרופ' לשאול לאיזה תאריך קיבל תור
כששמע אמר שזה לא מספיק טוב...
אחרי שעה נוספת נחתה בחיקו של אבי הזמנה לניתוח לשבוע הבא.
למה כתבתי את כל הסיפור?
ליד אבא שלי מאושפז גרוזיני מאשדוד, איש עסקים שמאוד שמח לבלות הוא ומשפחתו כולה כמעט
במחלקה בבית החולים בשבוע האחרון... החגיגות שהם הריצו שם פשוט מעל לכל דמיון.
הוא שמע כמובן את הדיבורים - כי יש "המון" פרטיות וכבוד לאדם במחלקות בית החולים
הוא אחרי ניתוח ואמר לאמא שלי שאם היא רוצה שהכל יהיה בסדר שתעשה כמוהו.
מה?
שתכנס למשרדו של הפרופ' להגיד תודה שקיבלנו תור לניתוח ותשים מעטפה עם 2000-3000 begin_of_the_skype_highlighting 2000-3000 end_of_the_skype_highlighting שקל על השולחן.
הפיוזים שלי איימו להתפוצץ כששמעתי על זה.
עכשיו יש לי מלחמה עם אמא שלי.
הייתי שמחה לשמוע אם למישהו יש נסיון דומה
ובכלל לשמוע דעות.
אולי אני לא נורמלית?
אולי זה מקובל?
אין לי בכלל ספק שהרווחה של אבא שווה הרבה יותר מ3000 שקל
וכבר היינו בברורים לניתוח פרטי בגלל המצב
אבל ......WTF ???????
***כמה מהר חזרנו לשגרה...לפחות חלקנו
מי שהבית שלו נפגע או לא עבד שבוע וחצי בטח לא רואה שגרה באופק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: