שוכבת על המיטה מתבוננת בתיקרה בחוסר התעניינות ומחכה שתמישהו, איכשהו
הכאב הזה שמציף אותי כבר תשעה חודשים, יעבור.
כשאני רוצה להתפרק אני לא צריכה להתאמץ כל כך, זה נשמע טיפשי אבל זו האמת.
אני עוצמת עיניים ובשנייה אחת פניו נגלות מולי, תמונות רצות בראשי כמו סרט נע, הקול שלו מתחיל להדהד באוזניי,
מאותו רגע אין לי אפשרות לעצור את הדמעות שרק מתגברות מרגע לרגע.
אני לא מסוגלת לבכות ליד אנשים, יש משהו שחוסם את שק הדמעות שלי באותו רגע.
אני מעדיפה לבכות לבד, מעדיפה לכאוב לבד..אני לא רוצה לחלוק את הכאב שלי עם אף אחד אחר.
הכאב הצורם, החזק, העצום הזה הוא שלי.
אני לפעמים תוהה אם עדיף לי לשקוע לתוך העצבות כשאני נזכרת בו, או שאולי עדיף לי לחזק את עצמי
ולנסות לשקוע במחשבות "משמחות" יותר.
במקרים מסוימים בני אדם לא רוצים להיות מודעים למה שמתרחש סביבם, קוראים לזה הדחקה.
לכל ארוך התקופה הזו לא הדחקתי אפילו פעם אחת את מה שקרה.
זה כאילו המוח שלי קיבל הוראה חדשה, לשחזר את אותו הערב ואת אותן השעות הבודדות של הבוקר למחרת, כל יום מחדש.
אז יכול להיות שבקטע הקצר הזה אני מנסה להבין איך להתמודד עם כאב כזה גדול.
מבחינתי, יש לי סימן שאלה גדול על המצח, סימן השאלה הזה מתפצל לשתי דלתות שכל אחת מהן מראה לי דרך שונה בה אני אוכל ללכת.
הראשונה מראה לי שכשאני נזכרת בו אני צריכה לשקוע בכאב גם אם הוא בא לעיתים רחוקות.
והשנייה מראה לי שכשאני נזכרת בו אני צריכה לשקוע במחשבות אחרות, או לעסוק בדברים אחרים שישכיחו ממני לכמה רגעים את הכאב.
לזכרו של סבי דוד טובי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
***Angel***