פנינים צורחות.

נמאס לי מהסוף הזה.

רק עוד קצת. עוד חודשיים כולם אומרים.

אבל דיייי כבר!!!!!!!!!!!!!!!

"טל, מה קרה את מדרדרת בלימודים?"

כי אין לי כח כבר!

ואתם יודעים מה, אז מה אם יש לי ירידה קלה?! אז מה אם הציונים שלי הם כבר לא 95 אלא 85 ו 75 ?? מה לעשות הפסקתי להיות מצטיינת..

וחוץ מזה שלי יהיו 5 יחידות אקסטרה על כולם למרות שאני לא בטוחה כל כך כמה טוב יהיה הציון שלי במוזיקה...

וטוב לי עכשיו.

פרט לציונים. טוב לי עם איך שאני בפנים.

יש לי בחור שאני אוהבת. יש לי משפחה שאני אוהבת. יש לי חברות שהן כמו אחיות בשבילי.

אני לא אותה בחורה שהייתה פה לפני שנה. שהייתה מתוסכלת מהחיים ולא מצאה את עצמה.

אני השתנתי.

התבגרתי בתוכי.

קיימתי הרבה מההבטחות שלי לשנה הזאת.

וזה מה שהיה נחוץ לי. לא להמשיך להיות המצטיינת. אלא להרגיש טוב יותר.

להרשות לעצמי להשתחרר.

זה אולי לא משהו שרואים ממש או שכן אני כבר לא בטוחה. אבל אני יודעת וזה מה שחשוב.

תודה לך אהובי שלי.

שאתה פה איתי.

וממשיך לאהוב אותי גם כשאני מתנהגת כמו מפגרת.

ושאתה מבין ומכבד.

והבקשה ומשאלה היחידה שלי לגבינו היא שתהיה מסוגל לראות ולהבין כמה אני אוהבת אותך.

הלוואי שימשך ככה.

my first love.

אז נחכה עוד חודשיים ונתן פוש אחרון.

ואז גם אכנס לכושר. ואקרע את התחת בעבודה. ואולי אסע לחול.

מי יודע מה יהיה עד אז??

אבל אני לא אפול! לא אכשל!

אולי אהיה קצת פחות אבל לא. פשוט לא.

כי אני מכירה את עצמי.

לאט לאט.