אני לא ממש מכירה את עצמי. נראה שבשנתיים האחרונות התרחשו בי הרבה דברים, ובחודשיים האחרונים בפרט, ואני לא מכירה את עצמי. אני מרגישה שאני לא יודעת איך אגיב לדברים. אני מופתעת מחדש כל רגע. בוחנת את החליפה החדשה הזו שנתפרה לכבודי בלי שממש ידעתי, ועדיין לא ממש נוח לי בה, והיא מרגישה לי כל הזמן זמנית, אבל אולי הגיע הזמן להבין שזו החליפה החדשה שלי והיא פה בשביל להשאר. לפחות לעת עתה.

ומה זו החליפה הזו ?

יש בה הרבה שמחה. וצחוק. והרבה דיבור. והמון אנרגיה. הרבה עשיה. הרבה עמידה.

ופתאום קו ישר ואני מחכה כבר שאפול, ומגלה שהחליפה הזו היא לא רק מבחוץ. יש לה גם כמה חלקים בפנים. יש שם איזה משהו שהנפילה קצת משעממת אותו. הוא יודעצ שהמחשבות האלה אינן אומרות שום דבר. שהן הרגל. שהן כלום. הן מתפוגגות להן בטבעיות.

ואני מוצאת את עצמי מחפשת לרגע את העצבות. מחפשת להתרפק בתוכה. מחפשת את השקט הזה. כי אני פתאום בן אדם קצת אחר. ואני לא בטוחה שהוא מוצא חן בעיניי כל כך. מרגישה לפעמים קצת אגרסיבית. קצת "יותר מדי" מה שנקרא. כבר התרגלתי לתדמית אחת. פתאום היא משתנה לי. ואני נשארת עם השאלה "מי אני?". מי אני מי אני מי אני מי אני ?

זה בהחלט לא ברור. זה רועד. זה אחר. זה פשוט אחר.