יושבת ומסתכלת על תמונות, ועולה בי בחילה.

בליל של חוסר הבנה. הזיה.

מה קרה שם לעזעזל ?

היו שם טעויות. נכון. לא רק שלי. אבל אני יכולה לצפות ממני ליותר.

אומרת לעצמי "קרה. ולמדת מזה. לא תחזרי על זה שוב". ושמה לב שלא למדתי כלום. שאני עדיין ממשיכה במה שהבטחתי שאפסיק. ולא מצליחה. הטבע הזה. חזק ממני (ואולי זה רק תירוץ).

כועסת על עצמי. יודעת שאין כ"כ על מה. הרי לטנגו צריך שניים.

עשיתי כיכולתי באותה התקופה. כך לפחות אני חושבת. מבינה שהייתי לא בסדר. קצת עולים בי רגשות אשמה, אבל אני לא בטוחה שהם מוצדקים. הרי בכל זמן אנחנו אנשים שונים. מושפעים מדברים שונים. בעלי זוית ראייה שונה. בעלי הזיות שונות. מחשבות שונות. פחדים שונים. ואז הייתי אחת. היום אני קצת אחרת.

עוד משהו הזוי שאני לא מצליחה להבין. כאילו חזק ממני באופן זה או אחר. תלוש מהמציאות.

ככל הנראה, מה שקרה היה צריך לקרות. פשוט הדרך שנבחרה קצת הזויה מבחינתי. בכל אופן, הגיון לא ניתן למצוא.

ואין בי שנאה. ואין בי כעס. רק חוסר הבנה גדול. אפילו מעורר צחוק שכזה. ממש קומדיית טעויות.

ולי נשארו תמונות.