אני מתגעגעת למקום בו לא הייתי

מתגעגעת לחוויות שלא חוויתי

מתגעגעת לאדם שלא הכרתי

מתגעגעת לאהבה שלא היתה

הגוף שלי זוכר חוויה שלא חווה

הנשמה שלי זוכרת הרגשה שלא היתה

איך זה ייתכן ?

הלב שלי לא מפסיק לדפוק כמו משוגע.

מתרגש לחלוטין.

זה קצת משגע אותי. כבר תקופת זמן שזה לא קרה.

אני מנסה להכניס את עצמי לפרופורציות.

"תרגעי. שטויות. יעבור. תסתכלי על זה אל תכנסי לזה".

מוזר.

ולמה ההתרגשות הזו בכלל? אני לא מבינה.

אולי כי משהו שרצית יכול להתגשם ?

ולא כיף לי. אני צריכה ללמוד. עוד כמה שעות המבחן, ואני לא יודעת את החומר.

ועוד התנסות בשחרור:

רציתי ללכת ליוגה. 40 דקות לפני שהשיעור מתחיל אמא מבקשת ללכת לרופא, לבקש בשבילה משהו וללכת לקנות.

אני מתעצבנת קלות כי ממש רציתי ללכת לשיעור. מסבירה לעצמי שאין לי מה לכעוס. שלקנות לאמא את מה שהיא רוצה יותר חשוב כרגע. אומרת לעצמי כי אני אעשה יוגה לבד, בבית, כשאני אחזור (בד"כ יש תור ארוך לרופא. מחכים שם המון. חשבתי שאין סיכוי שאגיע ליוגה). הגעתי לרופא. מישהו בפנים, ואני בחוץ מחכה. חייכתי לעצמי. הבנתי. הוא יצא. נכנסתי. יצאתי. קניתי לאמא את מה שרצתה. יצאתי. צעדתי הביתה (אפילו לא הזזתי את האוטו מהבית כי היה לי ברור שאין סיכוי להגיע בזמן). נכנסתי לאוטו. הקדמתי ב-5 דקות לשיעור.

התנסות מצויינת.

לאחרונה, ישויות עזר שכאלו (בין אם ספרים, ובין אם אנשים), שבאות לכוון אותי, בעצם משרישות בי תחושות שכבר עלו בי.

בד"כ תחושות טריות, שאני עוד לא בטוחה בנכונותן.

אני שמחה על כך.

זה מראה כי האינטואיציות שלי נכונות, וכי ניתן לסמוך עליהן. זה קורה כ"כ הרבה לאחרונה...

ובאמת, על מי עוד ניתן חוץ מאשר על הבטן שלנו, שכבר יודעת הכל ?