טל יניב וחיות אחרות

מה אפשר לכתוב אחרי הרצאה כזאת, כל כך מרגשת ומרתקת? איך מוסיפים מילה מתחת הכריזמה השוצפת של בנג'מין זאנדר, שמצליח בעשרים דקות להוביל את המאזין והצופה במסע מהפנט של מוסיקה ודעה קדומה? בכל זאת, יש לי חמישה סנט משלי.

הרגע בו זאנדר מפליא בנגינת שופן ענוגה, ואז עוצר לשניה ומתאר את המתחולל בראשו של המאזין הממוצע, "הממ… אינני חושב שאנחנו צריכים לבלות את חופשתנו באותו מקום בשנה הבאה" - זהו הרגע בו זאנדר נגע בי בעצמה. כל מי שהתנסה בהאזנה למוסיקה קלאסית, האזנה ממש, התעמקות בצלילים, ודאי שחווה רגעים ארוכים שניתן להגדירם במילה אחת - שעמום. בא זאנדר ואמר את מה שמעט מוסיקאים גדולים יכולים להגיד בבטחון מלא - שמוסיקה קלאסית יכולה לשעמם, והוא צודק. גם אניני הטעם הגדולים ביותר נופלים למלכודות פיהוק כחברי מפלגת הגימלאים בזמן פיליבסטר.

עבורי - ההאזנה למוסיקה קלאסית איכותית היא חוויה כל כך עמוקה, כמעט דתית, שאני מוכן לחצות נהרות גועשים של שעמום וחזרה על אותן יצירות, רק כדי להגיע לרגע הזה, בהאזנה השישית או השביעית, בו פתאום עולים מתוך ים השעמום איים איים של צמרמורות ותחושת התעלות. פתאום הקטע ההוא שחלף על אזני אגב רגשי אשם על איחור בהגשת הדו"ח השנתי למס הכנסה, פתאום הקטע הזה קוטע את מבטי התוכחה של פקיד השומה הדמיוני, מדבר אלי ואומר לי - הי, אני כאן. יש משהו מאד מרגש בעיני, בעובדה שאני נהנה לא פעם מיצירה שמנוגנת כבר מאות בשנים. אני אוהב ונהנה מאד גם מסגנונות אחרים. אלא שמוסיקת פופ טובה מדברת בעד עצמה, ממש כמו מנה טובה במסעדה. מוסיקה שבאה מזמנים ומקומות אחרים היא בהחלט טעם נרכש, ואת המנה הראשונה מוכר לנו זאנדר בקסם ובכשרון אין קץ.

מי שיעוטו על קונצרט השופן הבא הקרוב למקום מגוריהם בעקבות הסרטון הזה עלולים להתאזב, ראשית - מפני שקשה לחנך להנאה ממוסיקה קלאסית בעשרים דקות. אבל אפשר להתחיל, והדבר הכי יפה ומרגש הוא, שבדיוק כמו דיאטה - אפשר להתחיל ממש מחר.

נכתב במסגרת תחרות הבלוגים של טד תל-אביב.

הפוסט המקורי בבלוג שלי בקפה דה-מרקר.