טל יניב וחיות אחרותאני יזם סטארטאפ ומתכנת. יש לי רקע מוסיקלי - הייתי מוסיקאי מקצועי והיום אני מכור למוסיקה קלאסית. |
| 3/2010
רעיון ששוה להפיץ - התקף התובנה של ג'יל בולטי טיילור
איש אחד נכנס למשרדו של מנהל הקרקס ואומר: "יש לי מופע ענק, שוס אדיר בשבילך. אני יודע לקפוץ קפיצת ראש מגובה עשרים מטר לעבר רצפת בטון - לקום והשתחוות לקהל". המנהל הספקן לא מאמין, אך האיש כל כך משכנע, ובכל זאת מדובר במופע מעניין, ועל כן מזמין מנהל הקרקס את האיש לאודישן. יושב מנהל הקרקס ביציע הריק יחד עם בכירי הלוליינים, האיש עולה למקפצה, נושם נשימה ארוכה, מרים ידיו לצדדים וקופץ כשראשו לפניו. האיש מתרסק על קרקע הבטון בקול חבטה וכל הצוות רץ להצילו. מסתבר שהוא לא מת, והוא מפונה באמבולנס, מפרפר בין חיים למוות, אל בית החולים. מקץ שמונה שנים, אחרי מאבק עיקש ותהליך שיקום ארוך מאד, מגיע האיש שוב אל משרדו של מנהל הקרקס, מניף ידיו לצדדים בגאווה, עומד על קצות אצבעות רגליו ושואג בחדווה - "טה דה!!!"
כאן זאת בדיחה, אך עבור ג'יל בולטי טיילור זאת היתה המציאות. שמונה שנים לקח לה להחלים מהארוע המוחי שעברה, ולהשיב לעצמה את היכולת לנהל אורח חיים רגיל. ה"טה דה" שלה הוא מרשים הרבה יותר ממושא הבדיחה לעיל. לג'יל בולטי טיילור יש בסיס מדעי אמפירי לחוויית ההארה שהיא עברה. לו היה זה גורו כריזמטי בהודו או בקוסטה ריקה, ספק אם הייתי נשבה בקסמיו. לרוב אני מרגיש אדון לרציונל שלי. את הספר "כוחו של הרגע הזה" מאת אקהרט טולה קראתי מפני שהמליצו לי עליו ואני ממשיך לקטלגו כניו-אייג' חביב, לא יותר. לעומת זאת, כשבולטי-טילור מדברת על התחברות ליקום מכח הארוע המכונן שעברה, אני מבין אותה ואת ההתחברות אליה היא מכוונת, מהמקום המדעי הפשוט של חקר המח. בעיקר מפני שהיא אינה מנסה להיות גורו אלא בסך הכל לחפש ולמצוא משמעות מכוננת לחוויה הקשה שעברה.
ואחרי הכל מדובר באחת ההרצאות המרתקות, המעניינות והשנונות של טד, מאלו שפשוט שווה להקדיש עבורן עשרים דקות מהחיים.
| |
|  כינוי:
בן: 57 Google:
talyanivתמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
