הבלוג של חמוטלי (:

אחותי הקטנה גאונת הדור. היא באה אלי ושאלה: "אפשר דוב נאיבי מהארון?" ששאלתי אותה מה זה היא ענתה לי: "פטי-בר"
אין לי מושג מאיפה היא עלתה על זה, אבל זוהי בהחלט הברקה. עכשיו אני מספרת את זה לכולם כאילו זו בדיחה שלי וכולם חושבים שאני מצחיקה. חהחה.

אני א-ו-ה-ב-ת את ה-חבר שלי. (כל כך מוזר להגיד את זה, במחשבה שאני מדברת על אליל מין קדוש כמעט ברמתו של האלוהים)
הוא כל כך חמוד, בעיקר שאנחנו רואים כדורסל (או כדורגל, או טניס, אני לא ממש מבדילה), ואז הקבוצה שהוא לא אוהד מנצחת או קולעת את הכדור, והוא כל כך מתעצבן. זה כל כך מתוק. הוא מתחיל להכות בדברים, להזיע ולצעוק: "זיין! חרא! בני זונות!!" עם פרצוף כועס כזה, ואני רק נמסה ורוצה לחבק אותו, מה שבדרך כלל אני עושה, ואז הוא מסתכל עלי במבט של "WTF אישה".

אוי! היום בהליכת הבוקר המוקדמת שלי (הליכה לפח וחזרה הביתה), ראיתי את תומר (אקס מיתולוגי) הולך ברחוב עם הכלב שלו. כל מה שחשבתי עליו באותו רגע זה על איך להגיד לו שמה שאני לובשת זה בגד אופנתי ולא פיג'מה, והציצים שלי זה חזיה משולשת. (מאוד אמין!)
הוא  ראה אותי ונופף לי. ורק אז שמתי לב שאני די שעירה ברגליים. הפתרון היחיד היה להסתתר מאחורי שקית הזבל. החזקתי אותה בצורה חכמה שהסתירה את כל גופי.
"הי! חמוטל!"
"היי" -נופפתי חזרה-
"רגע, צבעת? או שהשער שלך סתם בהיר? ואו, כמה זמן לא ראיתי אותך, כאילו עברת בית ספר אומשהו!"
"עשיתי הבהרה בקטנה." -צחקוק בכאילו-
"אז מה קורה? מוציאה את הפח?"
"הממ. כן. מה אתה עושה פה?"
"סתם, הוצאתי את הכלב. נו חמוטלי! לא ראיתי אותך שנים! ספרי לי מה קרה!"
"אממ, חיים כרגיל, איתך?"
"בסדר, אני ושירה הינו באילת בתחילת החופש, היה אחד הכפים, והיה את המסיבה של אבי, למה לא באת? תאמת בדיוק נזכרתי בך לפני כמה ימים ורציתי סתם לדבר איתך ולראות מה קורה."
"אני לא כל כך בקטע של כל המסיבות האלה."
"אהה, ואי, את חברה של.. נו, איך קוראים לילד הזה מיא' בכדורסל, גיא, נכון? הוא כבר זיין אותך?"
"לא! אויש תומר, יש לך ראש כל כך מלוכלך. וכן, אנחנו חברים כמה זמן וזה.."
"חח, ואי, זה נראה כאילו הינו חברים רק אתמול, איזה מפגרים הינו חח, זוכרת?"
"כן.. ואו. הזוי שזה היה לפני שנתיים"
"שנה אם את מחשיבה את החזרה שלנו ליום וחצי בערך"
"חח"
-שתיקה מביכה-
"טוב אני הלכתי.. אני צריך להחזיר אותו (הכלב) עוד חמש דקות ככה, יאללה, ביי חמוטל, נדבר" 

 תומר כל כך חרפן אותי. נתחיל בזה שאני עקבתי תמיד, גם אחרי שנפרדנו, את כל צעדי ההתפתחות שלו. שצמחו לו הריבועים אני הייתי שם בשבילו והתבוננתי מהצד, והוא בקושי מודע לזה שאני קיימת. עולם אכזר.
ולמה הוא לעזאזל היה כל כך פתוח? מה הוא שואל את כל השאלות האלה כל כך בחופשיות? כאילו הוא מלא בהומור או שאנחנו BFF. אנחנו לא דיברנו בערך שנה. מה הוא חושב לעצמו?!?!?! התקשרתי לנועם וסיפרתי לה את החדשות.
"תומר בא אליי ודיבר איתי"
"הוא רוצה להזדיין!!!!!!!!"
מסיקת מסקנות (האמהאמ)

נשארו עוד כ-6 ימים עד לסילבסטר, שעכשיו אני בטוח הולכת, לאור העובדה שאני פספסנית מסיבות חד-משמעית. אני חייבת לשכנע את גיא ללכת. חייבת. לא עוד סילבסטר כרווקה בודדה. (אני מדברת כאילו אני בת 80, רק לפני שנה הייתי ילדה בת 14 וחצי ותמימה.)

אוהבת המון, חמוטל.' ושיהיה שבוע רגוע.
וקלטתם את ההומור??!!? הבלוג נמצא בקטגוריות דברי תורה, IM GOD