"He disappeared, like everything else. Now who else can I talk to? I'm lost.

. When he left, he took everything with him. But the absence of him is everywhere I look

. It's like a huge hole has been punched through my chest

 "But in a way I'm glad, the pain was the only reminder that he was real

new moon

עברו יותר משלושה חודשים מאז שזרקת הכל לפח.

ואני כאילו נשארתי במקום.

יש לי צלקות בגב בצורה של הידיים שלך, מהחיבוק שלך.

יש לי כוויות בשפתיים ובצוואר, מהנשיקות שלך.

ושטפי דם כחולים וכואבים בכל הגוף, מהליטוף שלך. מהמגע שלך.

אני כבר כואבת פיזית מרוב געגועים אליך.

אני מותשת מהחלומות עלייך. מהמחשבות השוטפות .

מהתקוות הכל כך מגמתיות שמציפות אותי כל פעם מחדש - שתחזור, שתתנצל, שתרצה, ותאהב, ותחבק, ותנשק,

ותמלא כל רגע שאיבדנו כשלא היינו ביחד.

זה מרגיש כמו בור ענק בין הצלעות שאף פעם לא היה גדול כ"כ לפני שבאת, ולעולם לא יוכל להתמלא מהרגע שעזבת.

אתה הרבה יותר ממה שאי פעם העזתי לחלום עליו.

ואהבנו, או לפחות אני אהבתי, כמו שמעולם לא דמיינתי שאפשרי.

לפעמים נדמה לי שאתה חלום, שאתה לא אמיתי.

שזה רגש מדומה . שאף פעם לא היית, שאתה לא קיים.

שאני מתייסרת על משהו שמעולם לא התרחש.

אבל הכאב, הצלקות בגב, הבור בין הצלעות - הם אמיתיים וממשים מידי בשביל שתהיה סתם חלום או המצאה.

אתה רק זיכרון.

מר ומתוק ביחד.

רק החיבוק החזק והמוחץ שלך היה מה שהציל אותי מתוך כל הכאוס הזה שקורה פה יום יום.

המבט שלך, החיוך, שיחת טלפון, הליטוף, הנשיקה. כאילו שמחקו לי את כל הצרות והבעיות, ורק אתה ואני היינו שם. לבד בעולם. רק שנינו.

ללכת לאיבוד בתוך החיבוק המחמם שלך, לטבוע בעיניים שלך.

ואני תוהה ולא מצליחה להחליט מה כבר עדיף בשבילי.

הרגעים שבהם אני פורצת בבכי שלא נעצר,

או הרגעים האלה שהדמעות פשוט כבר לא יורדות.

אתה טיפש, כי ויתרת.

ואני טיפשה,

כי האמנתי.