לא, לא פרק. למרות שהייתם רוצים, אני יודעת :D
אבל אין פרק! מהסיבה הפשוטה שהפרק שאתם קראתם עכשיו (17? 18? בלאט סופשבוע מבלבל לי את כל החושים 0.0) קרוב מדיי לפרק שאנחנו כותבות (20 בערך?) אנחנו צריכות קצת זמן כדי שנוכל להשלים את כל מה שצריך כי כרגע יש חלקי מחשבות ופרקים שצריכים עוד טיפוח ושיפוץ.
אבל בקרוב נעלה פרק.
בינתיים הבאתי לכם, כי אני יודעת שאתם עצובים שאין פרק 
, וואנשוט מוזר שנכתב ע"י אני :) אני לא יודעת מאיפה הרעיון אבל אני מברכת את אלוהיי המוזה, תודה 
ולוואנשוט!
Peter and Wendy.
לדני היקר.
לא, לא. למחוק, יקר זה פשוט רשמי מדיי.
לדני שלי.
אין מצב! למחוק, הוא כבר מזמן לא שלי.
דני
או אולי עם נקודה? אני אנסח שוב..
דני.
בהחלט לא מתאים.
דני
אוקיי. עכשיו, אחרי שההתחלה מושלמת, אפשר להמשיך. אוקיי, מה רציתי לכתוב?
דני
אני לא יודעת למה אני בכלל כותבת את המכתב הזה. הרי, בברור לא תקרא אותו.
שכח מלקרוא אותו, אני מניחה שהוא ייעלם מתחת לכל מכתבי המעריצים-הודות לתהילה שלך.
אני לא מקנאה, ברור שלא, אני לא הייתי מצליחה להתמודד עם הפרסום, הפפראצי, המעריצים, הצרחות, עם כל ההרגשה הטובה שזה גרם לך, אני זוכרת שהיית מספר לי את התחושות שעולות לך כשאתה עולה על הבמה ושומע את כל הצרחות, ומרגיש את האור מחמם אותך, ואת החשש שהיה לך בהופעה הראשונה, והשנייה, והשלישית.. היית מספר לי את זה אחרי בילוי ממושך במועדון, היית שיכור, ושפוך, אבל לא יכולת לישון, ואני לא יכולתי לתת לך כי פחדתי שלא תתעורר, וכי נשמעת כל-כך רגיש ועמוק, וניסית להסביר לי איך זה, היית אפילו משתמש בידיים אבל שום-דבר לא היה יכול לגרום לי להרגיש כמוך.
אני מעריכה אותך על זה שהצלחת להתמודד עם כל זה כמה שנים בלי להתפרק. אתה מבין, הרבה לפני שהכריחו אותי ללכת להופעה, הסתדרת יפה.
ואני זוכרת שאמרו לי שאתה רודף שמלות ושחקן, אבל עם זאת גם אמרו עלייך שאתה יפה, וחכם ורגיש. והם צדקו, אתה כל הדברים האלה. ועוד, יש בך המון דברים נסתרים, וגיליתי בערך רבע מכולם, וכולם באו אליי בבת-אחת, שבקושי ידעתי איך להסתדר איתם. אני מצטערת שברחתי, אני מצטערת שעזבתי, אני מצטערת שהלכתי אבל רק בשבילך אני מצטערת.
לברוח ממך, מזה.. זו הייתה ההחלטה הכי טובה שלקחתי מעולם.
ההחלטה הכי קשה, וטובה שלקחתי מעולם. שעות של חוסר-אונים, ופחד לפגוע בך.
אני לא חושבת, לקחת את זה כזה קשה? אני כמעט בטוחה שהתגברת עליי כבר לפני שנתיים. או אולי, זה היה לפני 20 שנה. הזמן איתך היה כל-כך חסר אמון, השעונים שיקרו לי, לא יכול להיות שהיינו ביחד כמעט 5 שנים.
גם אני הסתדרתי יפה, אני חושבת. לא הייתה כל-כך בעיה להעמיד פנים 'מחזיקת מעמד', לשמור על פוקר פייס, פנים חסרות הבעה, קרירות... אנשים העידו שהפכתי לאדישה. האמת שלא אכפת לי כבר מה קורה, אבל אני עייפה מלהעמיד פני לא אכפתית. אז שתדע,
כן אכפת לי.
וכן, כשאני רואה תמונות שלך איפה שהוא, בעיתונים או בטלוויזיה..
כן, הלב שלי כן נמחץ.
כן, אני שואלת את עצמי איך וויתרתי עלייך.
כן, אני כן ממשיכה להעמיד פנים שלא אכפת לי לראות את הפנים שלך,
כן, אני כן ממשיכה להעמיד פנים שלא אכפת לי לשמוע את הקול שלך,
כן, אני כן ממשיכה להעמיד פנים, מסכות על גבי מסכות.
וכשאני שומעת את הקול שלך שר כל-כך יפה את השירים שהיית שר לי, לבנות אחרות.. אתה ידעת איך להמיס אותי עם המוזיקה, ידעת תמיד שגיטרה בשילוב עם הקול המדהים שלך יכולה להתיך לי את המוח ולגרום לי לחשוב רק דבר אחד.
כמה אני רוצה אותך באותו הרגע.
במה המכתב הזה יועיל? האמת, דני.. אין לי מושג, אני לא יודעת למה בכלל אני מסבירה לך מה אני מרגישה ומה אני חושבת. אני עדיין מצפה לנסוע אלייך יום אחד, לבלות איתך סוף-שבוע. בכלל תרצה לראות אותי? אני רוצה לדבר איתך, אני זוכרת את הימים שלפני הנשיקה הראשונה שלי (אני התרגשתי כל-כך באותו הרגע), היינו מדברים בתור ידידים. אתה יודע מה, גם אחרי שנהפכנו לזוג (לפחות בתקשורת, אני קראתי לנו תמיד 'אנחנו', אף פעם לא היינו לחוד), עדיין נשארנו ידידים. היינו ידידים, וחברים. אנשים עם כימיה מדהימה, ואני חייבת להעיר אבל גם סקס מדהים.
תמיד היית אומר לי את זה, והייתי מסמיקה, ונבוכה אומרת "אוי, תפסיק.." אבל בפנים זה פשוט גרם לי לתחושת חמימות.. אם אתה חושב שאני מדהימה, מה צריך יותר מזה בשביל להיות מאושרת? ידעת איך להמיס, ידעת מה להגיד בשביל שאני אמס, יותר נכון.
היית מהאנשים, שאומרים את הדברים הנכונים בזמן הנכון.
שעושים את הדברים הנכונים בזמן הנכון.
שכשצריך לשתוק, שותקים.
שכשאני בכיתי אתה פשוט חיבקת אותי בחום ורוך וגרמת לי להאמין ששום-דבר בעולם הזה, גם לא אלוהים, לא יוכל לפגוע בי.
והיית מבטיח שאני אשאר איתך תמיד, עד הסוף, וששום-דבר לא יפגע בנו.
במערכת יחסים יש 50% שיחות ו-50% סקס, זה מה שאתה היית מאמין בו.
ואתה אמרת שביחד אנחנו 120%, או אפילו יותר. אבל אף פעם לא נתת לי לדעת מה מבין שתי האפשרויות הן ה-70%, השיחות או הסקס?
כנראה שהסקס.
אני מאוד מקווה שהסקס.
התגעגעתי לחוש ההומור שלך. אני רוצה לדבר איתך. כן. אני רוצה, אני רוצה שזה יהיה בקרוב, אני רוצה להסביר לך מה גרם לי לברוח, אני רוצה להתראות איתך, אולי אפילו נצא לאן שהוא. אתה ידעת איפה אני גרה, לפחות עד עכשיו (כי עכשיו עברתי), אתה ידעת במשך כל השנתיים ויכולת לבוא.
אני יודעת שאתה ידעת שזה קשה לי מדיי גם-ככה, אז לא הצקת. ידעת שיש סיבה שברחתי, ושיש סיבה שהכל קרה. ולא הצקת עדיין. אני מנסה להאמין שזה בגלל שלא רצית שאני אבכה עוד, ידעת שהכל קשה, אבל בימים האחרונים, כשאני רואה את הפרסומים האחרונים.. קשה לי להאמין. איפה שהוא בראש שלי, קול אכזר ממשיך להטיח בי שרצית שאעזוב. אבל איפה שהוא, בלב שלי... אני יודעת שזה רע גם בשבילך, אני יודעת שאתה לא רוצה להיזכר. אני יודעת שאתה מדחיק אבל אתה לא באמת אוהב את ה-וונדי הזאת. זה אירוני שככה קוראים לחברתך הנוכחית, בעוד שבעבר הייתי צוחקת עלייך כשעשית שטויות. "אתה פשוט כמו פיטר-פן, לא רוצה להתבגר." הייתי אומרת, והיית מחייך את חיוכך התמים ואומר לי בקול נוגה: "ובכן, אם כך, את וונדי."
ובכן, אני באמת וונדי. אני בחרתי בסוף לחזור למציאות.
אבל אני עדיין אני אוהבת אותך. ותמיד אוהב.
Your Little Wendy.
בהחלט היה מתאים יותר דני עם נקודה, חשבתי באנחה כשסגרתי את המעטפה.
נוווווו איך?!?!?! *עיניים נוצצות*
רק שתדעו.. 2 דפי וורד, 911 מילים ושעה וחצי. 
*תגובות, תגובות*
ט"ו בשבט שמח לכולם! תאכלו הרבה פירות יבשים, כי זה מה שעושים בחג הזה! ♥ (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
