תזכורת מהפרק הקודם:
החיים באחוזה נמשכו באותו אופן שבו הם התחילו, שגרת העיסוקים של קריסטין המשיכה לרדוף אותה גם אחרי שילדה את אלכס, הימים המשיכו לעבור מהר. עכשיו, אלכס מילא את החלל הריק שהיה חסר בשגרה שלה. כעת בזמן שמרקוס היה בעבודה היא טיפלה בבנה מסרבת לכל הצעה של מרקוס לשכור אומנת כדי שתעזור לה בטיפול בתינוק.
"אף אחד לא יטפל בבן שלי כמוני."
"אני לא אומר שהאומנת תטפל באלכסנדר, היא רק תעזור לך, את עובדת מספיק קשה."
"לא."
לאחר שהציע זאת מרקוס בפעם השלישית והוא זכה לאותה תשובה נחרצת הוא הפסיק לנדנד לאישתו והוא הבין שקריסטן נקשרה מאוד לבנם והיא לא מסוגלת לדמיין מישהי אחרת חוץ ממנה שתטפל בו.
פרק 10:
ינואר 25, 1987
ארבע נפשות התיישבו סביב שולחן אוכל מפואר עליו הונחו שלל תבשילים שהדיפו אדים.
"אלכס," קריסטין הביטה בבנה בחדות. "צריך לחכות לאבא." הכריזה.
"אבל אני רעב! ואבא עוד לא חזר!" אלכס החזיר את הלחם אל הצלחת ושילב את ידיו אל זרועותיו בעצבנות.
"קריסטין, תני לילד לאכול, הוא צריך לאכול כדי שיגדל." קולה של מרי נעשה חלש יותר ויותר בכל מילה שפיה פצה, התשישות ניכרה בצורה ברורה עליה.
"לא אימא," מחתה קריסטין את דברי אימה. "הוא צריך ללמוד נימוסים."
חריקת הדלת נשמעה בחדר האוכל, הסועדים הפנו מבטם אל דלת הכניסה ממנה הגיחה דמותו של מרקוס, עטוף במעיל גשם רטוב וצעיף כרוך סביב צווארו, בידו האחת הוא החל מוריד את הצעיף וביד השנייה הוא העמיד את המזוודה הגדולה לידו. קריסטין התרוממה מישיבתה מלווה בשני ילדיה שקמו לברך את אביהם, היא ניגשה למרקוס ונשקה ללחיו עוזרת לו להוריד את המעיל.
"למה איחרת?"
"הכבישים מלאים בשלג." מרקוס התכופך להרים את מריאנה, שקפצה עליו כבכל פעם שחזר הביתה מאחת מנסיעות העבודה שלו.
אלכס התקרב אל אביו בכובד ראש.
"מה שלומך, ילדון?" פנה מרקוס בדיבורו אל בנו הבכור בעודו מוריד את מריאנה אל רצפת החדר.
"בסדר."
"שמרת על אימא ועל מריאנה בזמן שלא הייתי?" מרקוס פרע את קצוות שיערו של אלכס.
"כן."
"יופי." חייך. "אני גאה בך."
אלכס הרים את מבטו אל אביו וחייך גם הוא.
"קדימה, בואו נאכל." קבע מרקוס עוטף את זרועו סביב אישתו.
מזה שנה, הנסיעות של מרקוס הפכו לשגרה חדשה אליה הצטרכה קריסטין להתרגל, לאחר שהתרגלה לנוכחות שלו בבית מידי ערב, כשנהג לשחק עם אלכס ומריאנה, היה עליה להכיר בעובדה שהוא לא יהיה נוכח כל הזמן בחייהם של ילדיו.
היא נאלצה להסביר למריאנה בת החמש למה אביה לא מרבה לשהות בבית, ונאצלה להתמודד עם הזעם של אלכס בן השמונה אביבים על אביו כשזה הודיע שעליו לנסוע שוב לטפל בענייני עסקים.
ויותר מכל היה עליה להתמודד עם היותה לבד, קריסטין נחרדה לישון לבד על המיטה הענקית שניראתה אף גדולה מתמיד כשמרקוס לא ישון בצד השני, ניצוץ של הקלה היה נדלק בעינייה שמריאנה היתה מבקשת לישון עימה בלילה.
קריסטין הבינה את הצורך של מרקוס בנסיעות הללו, אלו לא היו נסיעות נופש כלל. ולמרות כל התסכול שחשה היא השתדלה שהשהות של מרקוס בבית תהיה נעימה ונמנעה מלהזכיר את העובדה שילדיהם רק סובלים מחוסר הנוכחות של אביהם בחייהם.
"לפני שבוע," החלה מרי לדבר בעודה שוטפת את הצלחת האחרונה. "מישהו בא לבקר אותי."
"מי?" גיחכה קריסטין, מנסה להדביק את אימה בניגוב הצלחות הרטובות.
"ג'ון."
צלחת כמעט ונשמטה מידה של קריסטין והתנפצה לרסיסים קטנים על רצפת המטבח.
"ג'ון?" נשנקה.
"כן."
"למה הוא בא לבקר אותך?"
"הוא רצה שאמסור לך שהוא מצטער." מרי ניגבה את ידיה הרטובות והתקרבה אל שולחן האוכל הקטן שנעמד באמצע המטבח, היא הזיזה את אחד הכיסאות והתיישבה עליו נאנחת קלות.
"מצטער על מה?" המחנק בגרונה של קריסטין הקשה עליה לדבר.
"הוא התחתן."
צמד המילים פילחו את ליבה של קריסטין לרסיסים, אבל בתוך תוכה ידעה שהכעס שחשה אינו צודק. מי היא שיכאב לה כל כך שג'ון התחתן? הרי היא זו שעזבה אותו לטובת אחר, היא זו שקטעה את הקשר שלהם והיא זו האחראית על כל הסבל שנגרם לשניהם.
ובכל זאת, לדעת שג'ון לא שלה עוד, כאב לה עד דמעות.
קריסטין סובבה את גבה לאימה ומילאה את הקומקום במים מהברז.
"למה הוא מצטער? זו זכותו." קריסטין עצרה את עצמה מלבכות, זה מה שחסר לה עכשיו – דמעות, ועוד מול אימה שבטוחה שהיא כבר התגברה על ג'ון.
"זה מה שאמרתי לו."
"יופי, יופי שזה מה שאמרת." קריסטין הניחה למים לרתוח והסתובבה אל אימה מחייכת חיוך מזויף שהסתיר עד כמה היא היתה פגועה.
"לא... התאכזבת או משהו, כן קריסטין?"
"לא, למה שאני אתאכזב?" למה באמת שהיא תתאכזב?
"ללא סיבה."
כשהמים החלו לרתוח, קריסטין מזגה מהם לשלוש כוסות מוסיפה אליהן שלוש שקיות תה, מרי התרוממה לעזור לה להכין את התה.
"אני אלך לקרוא למרקוס." קריסטין יצאה מהמטבח פוסעת לכיוון חדר העבודה של מרקוס. היא נעצרה לרגע לפני שפתחה את הדלת מסדירה את נשמותיה, ליבה עדיין הלם בקצב מסחרר מהחדשות שזה עתה שמעה מפי אימה. קריסטין דפקה על הדלת בזהירות.
"כנסי."
"איך ידעת שזו אני?" קריסטין סגרה את הדלת והתקרבה אל מרקוס ששכב על ספת העור ועיין בכמה עיתונים, הוא הניח את העיתונים על הדלפק ליד הספה והושיט ידו אל קריסטין.
"עצלן." עקצה, היא החזיקה בידו, מחשבותיה עדיין נדדו אל ג'ון, עם מי הוא התחתן, תהתה?
מרקוס משך את קריסטין אליו, היא שהיתה עסוקה במחשבותיה לא יכלה להתנגד למשיכה של מרקוס וצנחה על חזהו באחת, עדיין מעקלת את מה שקרה זה עתה.
מרקוס עטף אותה בזרועותיו.
"התגעגעתי אלייך." הוא ליטף את שיערה.
שטף הדמעות עליו השתלטה קריסטין עד כה גבר עליה עכשיו והתפרץ מעיניה כנהר.
"מה קרה?" נבהל מרקוס כששמע את קול בכיה של קריסטין וניסה להרים אותה איך היא סירבה לוחצת את גופה אליו נטענת מהחום שלו.
דקות רבות מרקוס המשיך ללטף את קריסטין מנשק לצווארה.
"התגעגעתי אלייך." קולו שבר את הדממה ששררה בחדר.
***
אוגוסט 2, 1993
באותו בוקר חמים לאחר שמרקוס והילדים יצאו מהבית, פתחה קריסטין את תיבת הדואר והוציאה את המכתבים ממנה, מן מנהג שאימצה לעצמה במהלך חמש עשרה השנים בהן התגוררה באחוזה, עינייה סרקו את כתובת השולח, עוד מכתבי תשלומים, הצעות מחירים, מכתבים למרקוס.
קריסטין כחכחה בגרונה, מוודאת שזו אינה טעות, היא הרימה את מבטה בודקת שאף אחד לא שם לב אליה, היא צעדה כמה צעדים בחזרה לכיוון הבית וטרקה את הדלת אחריה, מתנשפת.
"רוזה!" קראה. לפני חמש שנים ננה נסעה בחזרה אל אירלנד, לחיות עם שני בניה אחרי שקיבלה את המכתב ששלח לה בנה הבכור מיילס לאחר השנים שהוא ניתק קשר ממשפחתו, מסתבר שהוא חסך מספיק כסף כדי לקנות בית גדול שיכיל את אישתו ובנותיו וגם את אמו ואת אחיו הקטן. קריסטין הצטערה להיפרד מננה שהפכה חברתה היחידה בחייה החדשים, אך ידעה שזה הדבר הכי טוב עבורה. הרי מי כמוהה ידעה עכשיו כמה חשובה אהבת הילדים אל אמם? וכמה אישה יכולה לחיות רק למען הילדים שלה.
רוזה, עוזרת הבית החדשה החלה לעבוד באחוזה שבועיים אחרי עזיבתה של ננה ומהר התרגלה למטלות שהיה עליה לבצע מידי יום.
"כן גברת פיירה?" רוזה הגיחה מן המטבח מנגבת את כפות ידיה בסינר שלבשה.
"תכניסי את המכתבים האלו לחדר העבודה של בעלי. "היא פקדה והושיטה לרוזה את חפיסת המכתבים משאירה את אחד המכתבים בידה האחרת.
"כן גברת פיירה."
קריסטין צפתה ברוזה מתרחקת לכיוון חדר העבודה של מרקוס ומיהרה לעלות לקומה השנייה, קריסטין נעלה את עצמה בחדרה והתיישבה על קצה המיטה קוראת שוב ושוב את מה שנכתב על גוף המעטפה.
'קריסטין'.
כתב היד נראה מוכר, מוכר עד כדי כאב, ליבה לא פסק להלום בקצב מסחרר בעודה פותחת את המעטפה בזהירות, עינייה תרות אחרי סימן שיגרום לה להיות בטוחה שהיא לא טועה, סימן שיגיד לה בוודאות שזהו אכן מי שחשבה שהיה.
ג'ון, ג'ון שהיה שלה ועכשיו כבר לא.
קריסטין שלי,
את בוודאי תוהה למה נזכרתי רק עכשיו לכתוב לך את המכתב אותו אני חייב לך מלפני חמש עשרה שנה. ובכן כי רק עכשיו אזרתי את האומץ המספיק כדי שאוכל לשלוח לך את מילותי, שלהן אני בטוח כי את מתגעגעת.
חמש עשרה שנים עברו מאז הפעם האחרונה ששפתיי טעמו את טעמך המתקתק, ועד כמה שזה יישמע מגוחך אני עדיין זוכר את טעם שפתייך, טעם שליווה אותי במשך כל אותם שנים.
עבר כבר כל כך הרבה זמן, תקופה שהרגישה לי כמו נצח. שנים של בדידות העברתי בלעדייך, שנים בהם לא חוויתי רגע של אושר, שנים בהם רק הזכרונות המשותפים שלנו עזרו לי להתמודד עם החסרון שלך.
כמה פעמים חלמתי שאני רואה אותך שוב, זוכה להעביר את ידי בשיערך הרך כל כך, על אותו החיבוק איתך אני חולם כבר תקופה נצחית, אני עדיין נאחז בזכרונות מהשנה ההיא שבילינו יחד, ואני רק תוהה מה היה קורה אם אף אחד מאיתנו לה היה צריך לעבור את מה שאנו עוברים מידי יום.
לאחר הגירושים חזרתי לקיימברידג'. אני נזכר בך בכל רגע שאני כאן, מריח את הריח המשכר שלך בכל פינה בשכונה שלנו, ובכל סמטה אני רואה אותך מחייכת אליי.
הייתי נותן את חיי כדי לחזור בזמן ולשמור עלייך כמו היית עיניי.
נ.ב אני כותב לך את המכתב הזה כשאני שוכב על המיטה בפונדק בו אני מתאחסן באיטליה, נסעתי לשם לפני שבוע ואני מתכוון להישאר שם כמה זמן, כדי לנסות להירגע מהכל.
חושב עלייך בכל רגע נתון,
שלך לעולמי עד,
ג'ון.
בליבה המשיכה לחזור על המכתב, שוב ושוב עד שכבר הספיקה לשנן את מילותיו בעל פה.
ג'ון, ג'ון!
מעניין אם הוא השתנה, ועד כמה. קריסטין נדדה במחשבותיה אל אותם ימים, אל אותן לילות בהן נהגה להתגנב מהבית שלה וללכת לדירה של ג'ון. אותן ימים ולילות נראו עכשיו לא יותר מזיכרון נעים לשעות בהם הגעגועים טרפו אותה מבפנים.
קול דפיקה על הדלת החזיר אותה מהאופוריה שלה אל עולם המציאות, קריסטין נבהלה תרה בעינייה אחר מקום בו תוכל להחביא את המכתב.
"קריסטין?" קריסטין זיהתה את קולו של מרקוס.
"רגע!"
"למה את נועלת את הדלת?" קולו נשמע עצבני.
"אני לא לבושה."
"טוב מהר, אני מאחר לעבודה!"
קריסטין טחבה את המכתב מתחת לכרית שלה וניגשה לפתוח את הדלת, היא עקבה בעינייה אחר מרקוס ששלף את תיק העבודה שלו שכנראה שכח.
מרקוס עבר על ידה של קריסטין בלי להבחין בה כפי שקרה לעיתים קרובות בזמן האחרון, בתקופה האחרונה קריסטין כבר הפסיקה לנסות להבין את מרקוס, ניראה והוא לא אותו אדם שגרם לה לשכוח את ג'ון באותן לילות בו עשו אהבה, ולא היה זה אותו אדם שמסוגל היה לתת את נשמתו לקריסטין אם רק היתה מבקשת.
אבל הפעם, בשונה מפעמים אחרות קריסטין לא הקדישה זמן ומחשבה להתנהגות של מרקוס. עכשיו היה לה נושא אחר לחשוב עליו, נושא שנדחק בשנים האחרנות אל האגף האחורי במוח שלה. היא סגרה את הדלת אחרי שמרקוס יצא וניגשה שוב אל המיטה מוציאה מתחת לכרית את המכתב של ג'ון וקראה אותו שוב.
מקווה שאהבתם.
הפרק הבא הוא הפרק האחרון. (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
