טוב החלטתי להפוך את הבלוג לבלוג סיפורים קצרים ושירים שאני כותבת. אולי בהמשך הוא יהפוך להיות בלוג של סיפור בהמשכים אבל זה תלוי באמת אם יהיה לי רעיון או לא.. אני אזמין עיצוב חדש בקרוב מאוד בעקבות שינוי הבלוג אבל עד אזש אני אשאר עם העיצוב הקודם...
ובלי עוד הקדמות מיותרות, קבלו את הסיפור הראשון (בעצם השני כי כבר פירסמתי אחד) שאני מפרסמת:
לא לוותר:
לינדה הלכה בשקט ברחוב, נזכרת באירועי היום. היא נזכרה בראיון שהיא השתתפה בו, ובשאלה אחת ספציפית: "איך הייתה הילדות שלה?". היא נזכרה בתשובה שהיא ענתה:
החיים שלי היום חיים עצובים, בודדים. לא היו לי חברים ותמיד הייתי לבד. הייתי אמנם הולכת לבית הספר, והכרתי אנשים חדשים, וחלקם אף התנהגו כאילו היו חברים שלי, אבל אף אחד לא היה חבר שלי באמת. היה לי חלום אחד, והוא שיום אחד יהיה לי חבר מספיק טוב שלו אני אוכל לספר את האמת על החיים שלי, אבל אף פעם לא מצאתי אחד כזה. היה לי מקום אחד משלי, שאליו הייתי הולכת כשהייתי בודדה. היו שם גבעות של פרחים, ושמש, וציפורים מצייצות, ועננים בשמיים. בעייני הוא היה המקום הכי מושלם בעולם. כשהייתי מגיעה לשם הייתי נשכבת בין הפרחים, וחולמת שכל הדמויות האהובות עליי נמצאות שם איתי, כי הם היו החברים היחידים שלי. הדמויות האהובות עליי היו פיבי הלוויאל מהסדרה מכושפות, פיטר פן וכיפה אדומה. אחת הסיבות שאהבתי אותם כל כך הייתה שהן היו חופשיות לעשות כל מה שהן רוצות, לא כמוני. המקום הזה ליווה אותי כל חיי. כשהייתי קטנה היו בו פרחים וציפורים מצייצות, וכשגדלתי הציפורים נעלמו ובמקום הפרחים הופיעו עצים. אבל בכל חיי זה היה מקום המפלט שלי. החיים הקשים שלי, היוו השראה לסיפורים שלי, ואת הסיפורים הראשונים שלי, כתבתי שם. יום אחד כשהייתי בתיכון, אחד הילדים נדלק עליי, שמואל קראו לו. וכשהלכתי מבית הספר למקום שלי, הוא עקב אחריי. בדיוק ברגע שבו נשכבתי על הגבעות שמעתי צעדים מאחוריי. כשקמתי לבדוק מי זה, ראיתי אותו. הוא הסתכל סביבו בהתפעלות ואמר: "אחלה מקום יש לך פה, חבל שהוא הולך להיהרס". בהתחלה הייתי בהלם, ואז התחלתי לבכות. יותר לא חזרתי לשם, מפחד שכשאני אחזור, זה כבר לא יהיה שם"
לינדה חשבה על המקום ההוא. האמת הייתה שמאז אותו מקרה היא אפילו לא עברה בסביבה, ועכשיו בלי שהיא שמה לב, רגליה הובילו אותה לשם. כשהיא הגיעה לשם זה כבר לא היה אותו מקום. כל הפרחים והעצים נעקרו, ואת הנוף היפה שנשקף משם פעם, הסתירו עכשיו בניינים גבוהים. היא מצאה פינה קטנה של דשא, שהזכירה לה את מה שהיה שם פעם, ונשכבה. המחשבות שלה היו צלולות מתמיד והיא נזכרה איף פעם זה היה מקום המפלט שלה מעצמה, ומהסוד הנורא שליווה אותה כל חייה, שהיא יתומה, שהיא גרה ברחוב. היא נזכרה איך עכשיו החיים שלה בדיוק הפוכים, יש לה משפחה, אנשים אוהבים אותה ואיך היא סופרת מצליחה, אבל את הסוד היא עדיין לא גילתה לאף אחד. בעלה עזב, קצת אחרי הלידה, והיא נשארה לטפל בילדתם לבד. היא הבטיחה לעצמה שהיא לא תעזוב אותה, שהיא לא תגזור עליה את אותה הילדות שהיא עברה, אבל זה נהיה לה קשה יותר ויותר מרגע לרגע. היא עצמה את העיניים ובדמיונה, הגבעות חזרו להיות מה שהיו פעם, והדמויות שהיא כל כך אהבה הופיעו לצידה, והם עזרו לה לא לוותר.
מי שזה מעניין אותו , את הסיפור כתבתי בשיעור כתיבה יוצרת שהיה לי בבית הספר היום. המשימה הייתה לצייר ציור, לכתוב שמות של 3 דמויות ולמקם אותם בתוך הציור, ואז על הסצנה הזאת לכתוב סיפור. הסצנה שלי הייתה הגבעות עם הפרחים והדמויות כמובן היו פיבי הלוויאל, כיפה אדומה, ופיטר פן. במהלך הסיפור גם היינו צריכים להוסיף את הציור של מי שלידנו לסיפור שלנו, אבל הציור של מי שלידי, היה די דומה לציור שלי רק עם עצים במקום פרחים.. מקווה שנהניתם.. אני מאוד אשמח לתגובות בונות (או לא בונות).
שלכם מיה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: