אהבה , וכל השאר

ואו, ככ הרבה זמן עבר. לא יודעת למה דווקא עכשיו אחרי כמה? שנה? שנתיים, נראה לי שאפילו ייתר סתם באמצע שמירה של 4 שעות בבוקר אחרי שהייתי פה בשבת ובחג, פתאום נזכרתי בזה. כבר שכחתי כמה טוב עשה לי הדבר הזה. שיש לי איפה לשפוך את הלב.. כמה מחשבות עברו לי בראש מאז כמה כאב כמה אהבה כמה רגעים בלתי נשכחים שבדיעבד ככ מצטערת שלא חרטתי אותם פה. 

אז אני יושבת בשמירה וחושבת על המון דברים, ככה זה שיש לך כמעט 80 שעות להעביר בשמירה חושב על ככ הרבה דברים שביום רגיל אין זמן בכלל לחשוב על כלום ושום דבר. אז אני פתאום חושבת על כל הדברים שעברתי נזכרתי בבלוג הזה שמגיל קטן מלווה אותי חושבת איך דווקא עכשיו בתקופת בהצבא מאז שהתגייסתי הפסקתי עם זה. זו הייתה דרך המילוט שלי, המחשבות הכתיבה השחרור מהשגרה שלי. ככ הרבה קרה מאז, איך אפשר להתחיל? התגייסתי. אוגוסט 14.

45 מעלות בהרים של עובדה , 200 בנות שכבר גיל הגיוס עזב אותן מזמן, בוגרות עם תואר ושכל יודעות קצת יותר על המערכת.

אז עשיתי את זה ואםילו עשיתי בחיוך חדר 12 היה החדר הכי טוב בעובדה ככ חם שכל היום רק במזגן ישנות שנצים של 7 דקות כי זו הפסקה מטכלית.

אז גם הטירונות נגמרה - מצטיינת כמובן, תמיד חייבת להוכיח לעצמי ולכולם שעשיתי את הכי טוב שלי. 

מגיעה לטכני, שבוע מיונים גם פה כמובן אוהבת ככ להשוויץ להיות מעל כולם. מסיימת את השבוע הארור הזה בבסיס הארור הזה, חושבת לעצמי שעם אזור הצפון סיימתי,, בדרך לבסיס ביום ראשון מתקשרת חברה ומספרת לי בהתלהבות איזה קורס אני. 

בתגובה אני בוכה. היא לא מבינה היא מאוד מתלהבת זה קורס חבשנות יומיות היא אומרת, לא מכירה אותי מספיק טוב כנראה אני על היכולות שלי לא מתפשרת! מה לי ולקורס של הטיפשים הזה?? שמישהו יעביר אותי מפה שמישהו ישים אותי במקום שמתאים לי. צהל הארור עד עכשיו אהבתי אותך למה אתה הורס? אז מזל שקיבלתי מפקד מדהים אחלה דוגמא, התחלתי את הקורס בלית ברירה ובעצב גם אותו סיימתי בהצטיינות. 

יצאתי להדרכה, קורס פיקוד שלקח 3 חודשים אינטנסיביים שבתוכם אני מנסה לשלב את ליאור בחיים שלי. 

בתחילת הקורס היה לנו את הריב הכי גדול בקשר, הוא כבר משוחרר מזמן לא חייל עובד כל היום והוא בראש אחר, מאוד רצה חופש קצת וטיול עם חברים, ליוון! לשבוע! כמובן שלא הסכמתי והכל התפוצץ עלינו שבועיים שחורים של בכי ועצבים. לבסוף הוא התעלם ממני ופשוט טס. כמובן שזו הייתה הטעות הכי גדולה שלו, הוא היה שם עם מישהו. גיליתי את זה לבד, כמה טיפשה יכולתי להיות. הרגשתי ככ ערומה נבגדת הייתי בדיכאון מטורף כל שנייה שהייתי ערה הדבר היחיד שרציתי לעשות הוא לבכות. וככה התחלתי את הקורס פיקוד שלי בהרגשה הכי מגעילה בעולם. אין לי כאן חברים בנתיים אין אמא אין אבא אין בית אין את ליאור. כל יום צמחתי מהכאב חייכתי בזיוף למדתי בשקט הקשבתי לכל הפקודות וניקיתי בכל המסדרים. לכל התנדבות שרק הייתה התנדבתי, העיקר לשכוח את הבגידה. וליאור? לא מפסיק לדבר מגילות על גבי מגילות. טלפונים בכי התחננויות, אני מצידי ככ אהבתי אותו שנתיים הוא היה המרכז של החיים שלי ככ רציתי לשכוח את מה שעשה להאמין שזה לא קרה! לא הצלחתי לצאת מזה אחריי חודש מטורף בקורס עם הרגשה כזאת גרועה וכל לילה שרק אחרי שעתיים שלי בכי מתחת לשמיכות כשי שעוד 7 בנות שישנות איתי יוכלו להרדם הייתי נרדמת גם אני, ובכל בוקר ב4:45 הייתי קמה סחוטה עוד יותר. אחרי חודש הרגשתי שהכוחות שלי אוזלים ושכבר אין לי טעם לעשות שום דבר. הכלי החזק שלי חיוך כבר לא היה חזק ולא היה שלי. אין חיוך אין חיבה אין קישור. הבנתי שזה לא יעבוד שאני חייבת להפגש עם ליאור. אחרי כמה שבתות בבית וכמה שבתות בבסיס קבענו לדבר. הוא כל כך התרגש אני חושבת אחרי כל החודש שלא עניתי חסמתי סיננתי כל מספר שקשור אליו וכל המגילות שהיה לוקח לו בטח שלוש שעות לכתוב (מנחשת לפי האורך כי לקרוא לא יכלתי, בכל מילה שלו זלזלתי ורק רציתי שימות ויעלם לי מהחיים) שהוא ענה בחיוב ככ אמיתי עם מיליון סמיילים ומיליון אותיות. קעבנו לשבת בים, הוא בחיים לא אהב את זה. התפלאתי שהסכים אבל גם אהבתי את תחושת העליונות, אני קובעת איפה מי ומתי והוא מרוב הרצון רק לראות אותי לשמוע אותי לדבר איתי כמעט וענה לי בכן המפקדת. אז התארגנתי והשקעתי את מיטב כוחותי חשבתי על ככ הרבה דברים להגיד לספר לשמוע. ככ כאב לי שידעתי שבגד בי . שכמה שארצה אפילו אשתגע הזיכרון הזה לא יימחק. אז הוא הגיע לאסוף אותי. ככ נרגשת מבפנים קרה ואדישה מבחוץ נכנסת לאוטו ״היי״ סיננתי ואפילו לא הסתכלתי עליו היה לי ככ קשה. 

״למה את לא מסתכלת עליי?״ הוא אמר לי בטון פגוע ורועד שלא הצליח להסתיר 

קשה לי מאוד, אני אומרת ומאוד רוצה לסובב את המבט. לראות אותו את הפנים שלו. התגעגעתי לגבר שלי. או שכבר לא שלי. לא יודעת 

הוא סובב את הפנים אליו ״ כל כך התגעגעתי אלייך, כמה שאת יפה..״ 

וכמו כל אישה שכועסת מאוד, לא האמנתי לשום מילה ועדיין שתקתי סובבתי את הראש בחזרה לחלון . ״בוא נסע״ סיננתי בשקט ושקעתי בכסא.

כל כך הרבה דברים עברו לי באותו הרגע, רעדתי בכל גופי . ראיתי שהוא בוכה. זה קצת עשה לי רע אבל הוא זה שעשה טעות, מגיע לו חשבתי.

הגענו, הלכנו בשקט בשקט ישבנו ואני עדיין רק בוהה ברקע, מבסוטה מהבחירה שלי בים, איך אני אוהבת את הים רק הוא יודע להרגיע אותי.

שנינו התיישבנו הוא חיבק אותי ושנינו בכינו בשקט, ידעתי שהוא מצטער מאוד, ידעתי שאני מתגעגעת. אבל לא ידעתי מה לעשות. ישבנו מחובקים ובוכים במשך אולי רבע שעה חשבתי לי. זה נראה כמו נצח... 

שחררתי , הוא התיישר נגב את הדמעות ופתח בנאום.

״ אני אוהב אותך ככ אוהב תראי חזר לי הצבע לגוף ״הוא אמר

״איך אני מצטער את לא מבינה מצטער ששתיתי יותר מידי מצטער שקרה מה שקרה מצטער שלא הקשבתי לך את צדקת את תמיד צודקת בבקשה תחזרי אליי לא רואה את החיים שלי בלעדייך . אם לא נחזור אני אשתגע אני אמות אני בחיים לא אמצא אפחת אחרת..״ ועוד המון שטויות קיציות כאלה ראיתי בעיינים שהוא אמיתי. ככ חששתי אבל ככ נמשכתי ככ רציתי אותו את הגוף שלו את התמיכה בקורס רציתי לקום בבוקר מחייכת. ככ צריכה אותו...

בסופו של הערב התנשקנע, נראה לי ההרגשה הכי טובה שהרגשתי אי פעם. הגעגוע אכל אותי מבפנים שעצמתי עיניים רק מערבולת רצו בתוכי ככ התגעגעתי. אז חזרנו, אבל זה היה בתנאים שלי וידי הייתה העליונה ואני כמו שאני אהבתי את זה. ניצלתי את זה. הוא התנבג כמו חייל. לא ימינה לא שמאלה. רק שלי רק איתי רק ממלא את כל רצונותיי העיקר שאהיה מאושרת רק מחכה מקווה ומצפה לרגע שאני אסלח לו. בדיעבד עם כל הכאב ושחברות שלי אמרו שאני טיפשה, אני חושבת שזה השתלם אחרי שנה שלמה, שמחה שזה קרה, זה העיר אותי אותו ואת הקשר שלנו. גם את הקורס פיקוד סיימתי בהצטיינות. מאז אני מעבירה קורס חדש בכל חודשיים, אני אוהבת את מה שאני עושה ואני טובה בזה! בנתיים אני יושבת לי פה בעמדת שמירה בראש השנה הזכור לטוב, ורק מחכה שהשרות הזה יסתיים... ואני אעבור לחוויה הבאה שלי.