א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ
אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶםוְשָׁבְתָה
הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה. ג שֵׁשׁ
שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ,
אֶת-תְּבוּאָתָהּ. ד וּבַשָּׁנָה
הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץשַׁבָּת, לַיהוָה: שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר,
וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר:
שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. (ויקרא כה)
פעם בשבע שנים על כל עובדי האדמה והחקלאים להפסיק את עבודת השדה, מתוך
ידיעה והכרה שהאדמה שייכת לה'. ממה שיגדל בשדות בשנה הזאת יכולים הכל ליהנות:
תושבים, וגם חיות השדה. זוהי מצוות שְמִיטַת קרקעות.
פעם בחמישים שנה (כלומר, לאחר שבע פעמים של שנת שמיטה – שבע כפול שבע)
מגיעה שנת היוֹבֵל. שנה זו מקודשת לה', וגם בה שומטים את הקרקעות (מפסיקים את
העבודה), משחררים את כל העבדים, ומחזירים אחוזות קרקע לידיהם של בעליהן הראשונים.
יש מצבים שבהם אדם יורד מנכסיו ונזקק לעזרה. הפרשה מראה לנו מהם היחסים
הכלכליים-חברתיים בין אדם לאדם. מי שנותן הלוואה אסור לו לגבות ריבית עליה.
עבד עברי - חובה על בעליו לשחררו בשנת היובל, כדי להדגיש כי האיש אינו רכוש.
שש
סיבות מדוע לשמור שמיטה
1. לתת לאדמה לנוח
2. שבת ברמת המקרו
3. פיצוי על שש שנים של שבתות
במהלך שנת השמיטה, השדות מקבלים פיצוי על השבתות האבודות ועל החגים
והמועדים של שש השנים שחלפו, ושבהם הם נאלצו לעבוד ולא יכלו לנוח
4. שיעור באמונה ובענווה
אנו עלולים לשכוח שברכת אלוקים היא הסיבה היחידה להצלחתנו. שנת השמיטה
מחזקת את אמונתנו באלוקים ובעובדה שהוא משגיח על עניינינו ועל מעשינו.
5. אחדות
בעלי קרקעות לא קיבלו כל הכנסה בשנת השמיטה, אך אף על פי כן הם נהגו
להעניק לציבור הרחב ולהפקיר כל יבול שצמח מעצמו במהלך שנת השמיטה. באופן זה, שנת
השמיטה תורמת לטיפוח רוח האחדות בקרב היהודים.
6. שחרור
האמונה שהעולם שייך לאלוקים ושההצלחה שלנו תלויה בו היא אמונה שמשחררת
אותנו. היא מאפשרת לנו לפרוק את המשאות שאנו נושאים על גבינו ולשחררם. אנו מוסיפים
לעמול, אך אנו נושמים ביתר קלות. אנו ממשיכים לעבוד, אך אנו ישנים טוב יותר. אנו
יודעים שאלוקים מדריך את צעדינו וכי יש סיבה טובה לכל מה שקורה לנו. אנו לומדים
לראות את ידו של אלוקים בכל דבר שאנו עושים ואת נוכחותו בכל מה שאנו רואים.
אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ,
וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי
גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן
פִּרְיוֹ. (ויקרא כג, ג)
בְּחֻקֹּתַי היא הפרשה העשירית והאחרונה
בספר ויקרא.את עיקר הפרשה תופסת פרשת הברכות והקללות (הנקראת גם פרשת התוכחה),
כלומר תיאור השכר והעונש שיהיו לבני ישראל אם ישמרו את מצוות התורה או אם לא ישמרו
אותן. הברכות קצרות יחסית, ואילו הקללות מפורטות מאוד ומתוארות באופן מדורג ההולך
ומחמיר עד העונש החמור ביותר - הגלות, המיועדת לאפשר לארץ ישראל להשלים את שנות
השמיטה שלא קוימו כראוי על ידי העם.
הקללות מסתיימות בנימה אופטימית – מד וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם,
לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָםלְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם:....מה
וְזָכַרְתִּי לָהֶם, בְּרִית רִאשֹׁנִים:
בסיום הפרשה מובאים דיניהם של דברים המוקדשים לבית-המקדש:
"ערכים" - אדם המקדיש את עצמו או אחרים - יפדה את עצמו בסכום כסף כנקוב בפרשה. "בכור בהמה" - מוקדש מלידתו לבית-המקדש ולא ניתן להשתמש
בו לקורבן אחר. ו"מעשר שני" - עשירית מזרע ופרי הארץ, דגן
תירוש ויצהר, מעלים לירושלים ואוכלים זאת שם - בין החומות.
"מעשר בהמה" - בזה אחר זה מוציא היהודי את בהמותיו מן הפתח ומעבירן תחת שבטו, ואת העשירי הוא מסמן בצבע - "יהיה קודש לה'".
להיות
בתנועה קדימה כל הזמן * מתוך "משכני אחריך
נרוצה" / הרב מיכאל ברג
"אם בחוקותיי תלכו" – המילה "תלכו" מלמדת אותנו את אחד
הלקחים החשובים והבסיסיים ברוחניות: על מנת להתפתח מבחינה רוחנית, אנחנו צריכים
להיות בתנועה קדימה כל הזמן...
המבחן הפשוט עבורנו לדעת אם אנו עומדים במקום בקיפאון רוחני או שאנו
מתקדמים – כאשר אנו מבחינים באופן מתמיד עד כמה אנו צריכים להשתנות ולהזדכך, אנחנו
מתקרבים לאור של הבורא. אבל אם אנחנו מאמינים שהכל בסדר אצלנו...הרי זה סימן מובהק
לכך שלא רק שאין אנו מתפתחים ומתקדמים לכיוון אור של הבורא, אנחנו גם מתרחקים יותר
ויותר מאורו הגדול"
כולנו
זקוקים לשנת שמיטה, או ליום שמיטה או לשעה אפילו...
את באמת משתדלת ללכת בחוקותיו, לתקן, להיות טובה יותר, להחזיר את נשמתך
למצבה ההתחלתי, לפני שכל הקליפות נערמו. משתדלת לעבוד על השמחה, כי שמחה זה לא דבר
שבא לך בקלות. לא במקרה קיבלת את השם שקיבלת, את אומרת לעצמך ומתנחמת בעובדה
שאומרים לך שאת משדרת אושר ורוגע. "לא נולדתי מאושרת" את מוצאת את עצמך
אומרת לכל המדוכאים והמדוכאות. זאת עבודה מתמשכת ויומיומית - כמו בטבע, הצמיחה היא
איטית והדרגתית - אין צמיחה אינסטנט, למרות שאנחנו חיים בעולם אינסטנט, פייסבוק
ואינסטגרם. ואם תלכי "בחוקותיו" יבוא הגשם בעיתו
וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.
ובנוגע לשנת
השמיטה, נדמה לי שכולנו זקוקים לה. במיוחד
הוורקוהוליים שבינינו, ואלה שמבצעים כל
משימה בחירוף נפש, בלי לעצור לרגע, וכמעט בלי לנשום, ואז בסוף היום פשוט
נופלים...כולנו לפעמים מרגישים את השחיקה והעייפות ורשימת המטלות והעומס לפעמים
מדירים שינה מעינינו.
מלבד שנת
השמיטה בשנה השביעית, התורה נתנה לנו יום
שמיטה שבועי, את יום השבת, ויום השבת הוא הזדמנות נפלאה לעשות פסק זמן מכל הבלי
העולם, והדאגות, והצרות, ולהתנתק מהחדשות
והאסונות, לרוקן את תודעתנו מכל הלחצים
ובמקומם להזרים שקט ושלווה, להתחבר לעצמנו ולבורא עולם, ומתוך המקום הזה להתחבר
ליקירינו ואהובינו.
ואם רב העומס
וקשה לחכות עד שבת, אפשר לעשות כל יום שעת שמיטה, ע"י התבודדות ושיחות עם
אלוהים, הליכה (אני מעדיפה על שפת הים), מוסיקה טובה, ספר טוב, יוגה, שחייה וכל מה שעושה טוב על הלב
ולא מזיק לי או לאחרים.
העיקר לזכור
לצאת מהאוטומט ולתת לקרקע של עצמנו קצת לנוח, אחרת היא תתייבש ותיסדק ואולי אף
תישמט מתחת לרגלינו, ולנסות לזכור שהעולם שייך לאלוהים ושההצלחה שלנו תלויה בו - אמונה זו תשחרר אותנו ותאפשר לנו לראות את ידו
של אלוהים בכל דבר שנעשה ואת נוכחותו בכל מה שיראו עינינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גילה נץ