אני מתה על אילת אבל כל כך אין לי כוח לדרך.

אמנם בגללי אנחנו נוסעים באוטו ולא טסים כי אני שונאת טיסות אבל עדיין מה זה לא קמתי במצב רוח משהו.

בא לי פשוט להגיע כבר..

הדבר היחיד שאני מחכה לו זה לקראת סוף כביש הערבה יש מקדונלד'ס דרייב טרו שאנחנו תמיד עוצרים ואוכלים באוטו.זה הכי שווה.

טוב, נקווה שיהיה כיף.

נ.ב.

אתמול בכיתי כל כך הרבה, כי בטעות ראיתי אסמסים ישנים שלי עם סבא שלי וזה דיכא אותי לכל היום אתמול..

ADIOS =)

זה כל כך מוזר לי להתרגל לזה.

עד עכשיו זה עוד לא נקלט לי, כי אני מנסה לא לחשוב על זה בכלל, להדחיק את המחשבות האלה.

ביומיים הראשונים שסיפרו לי את זה - אפילו לא בכיתי. הייתי לגמרי בהכחשה.. ואז אחרי יומיים זה פתאום התחיל לחלחל ואז בכיתי בטירוף.

ועכשיו אני עדיין מנסה להדחיק את כל כל העצבות אבל זה קשה.

פתאום כשזה מגיע אז זה זה מגיע בבום!

זה גם היה כל כך פתאומי.. אני כל הזמן האמנתי שהוא יבריא ושזה שטויות..

כנראה לא רציתי להבין שזה הזמן האחרון שלי איתו.

וכשהייתי מדברת איתו, הייתי מדברת כאילו יש לי גם את מחר ומחרתיים ואין מה למהר ולנצור כל רגע.

ועכשיו אני כותבת את זה ובוכה, ומתגעגעת.. ומצטערת שלא אמרתי מליון דברים שהייתי צריכה להגיד.

וחבל שלא הייתי איתו כל רגע ורגע.

למרות שהם גרים שני בניינים מאיתנו וכן ראיתי אותו כמעט כל יום. אני מרגישה שזה לא מספיק ושהייתי צריכה להיות שם יותר.

אני לא רואה איך אפשר להמשיך כאילו כלום. איך?

אוף.