פשוט נימאס .
אני לא חושבת שלמישהו יש חיים יותר אומללים משלי ,
לא בקטע של רחמים עצמיים .
אני בת 14 , אימא שלי לא עובדת , וההורים שלי גרושים מאז הייתי בת שש .
אני גרה בתקופה הזאת אצל סבתא שלי .
לאימא שלי אין כסף לקנות / להשכיר בית .
אצל סבתא אינלי חדר משלי .
אני יושנת בסלון עם אח שלי , הבית ממש קטן .
אינלי את הפרטיות שילדה בת 14 זקוקה לה .
שחברות שואלות עם אפשר לבוא אליי אני ממש אוכלת את הלב מבפנים וממציאה להם תירוץ עלוב .
למזלי יש לי את הבנות שלי .. חלק מהן ממש נחשיות ואסור לספר להן כלום , אבל יש 2 שאני סומכת עליהן בעיניים עצומות .
אתם מתארים את ההרגשה הזאת שאתם באים לאימא ושואלים אותה עם יש לה עשר שקל והיא אומרים שאינלה ?
אתם יכולים לדמיין את ההרגשה לראות את חברה שלך עם בגד ים שעלה 300 שקל או עם נייק חדשות ויפות , או עם ג'ינס שעלה איזה 400 שקל ?
הקינאה פשוט אוכלת אותי .
אני מנסה לחפש עבודה כדי לא להרגיש נחותה כולכך .
אני מרגישה עלובה , מיסכנה , פתטית .
אינלי בית .
הדבר הכי בסיסי , הדבר הכי פשוט , לפעמים זה הדבר שהכי ממוטט אותך ..
אני כותבת ופשוט דמעות זולגות .
שמעתם על ילדה בת 14 שהשאיפה הכי גדולה שלה זה שיהיה לה בית .. ?
אני לא ממש מקובלת .
אפעם לא היה לי קשר רציני עם מישהו .
אני לא יודעת כבר עם יש דבר כזה חברה טובה ..
אין כסף .. בקושי לימודים אפשר לממן ..
פעם המצב היה ממש פורח , פעם , לפני שההורים התגרשו .
אני מרגישה שבאלי להתפוצץ ,
וכמה שאימא שלי מנסה לחפש עבודה ,
היא לא מוצאת .
וכמה שהילדים יורדים עליי עוד ועוד על זה שאין לי בית , על זה שאני חיה עם סבתא ,
אני שורדת .. אני מתמודדת .
אני מתאפקת .. ממש מתאפקת לא לבכות .
אתם יודעים מזה להתחנן שיביאו לך חמישים שקל לחולצה מסריחה ?
זאת הרגשה כ"כ .. אני לא יודעת אפילו איך לתאר את זה .
בנימה זו :
" עשה שייגמר , כי לא נותר בי כוח "
עד כאן -
אלינור ..
כינוי:
אלינורית [:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
