I only wish to become something

ריק.

שום מילה אחרת לא מתאימה כאן כמו זאת.

ריק.

לא רע לי. באמת שלא..

ובתכלס.. לא חסר לי משהו..

ואני רוב הזמן מחייכת. ולא רע לי לחזור לצבא וגם לא הביתה.

השגתי המון דברים שרציתי.

לוא דווקא חומריים.

העברתי שיעור לפני כמה ימים, בנושא מחתרות, היה מדהים, קיבלתי כלכך הרבה פרגון.

ובכל זאת.. ריק לי.

כאילו... בכל זאת.. למרות הכל.. משהו חסר.. משהו לא נכון. משהו לא במקום.

כמה אנשים שקצת מבינים בדברים שמעבר, אמרו לי ברגע הראשון שהם ראו אותי שאני עייפה נפשית..

לא ברור לי למה. כאילו.. מה כבר עברתי בחיים שעושה אותי כלכך עייפה?

ביחס לאנשים אחרים כמובן...

ריק. וזה מחרפן אותי.

אני לא יודעת להגיד מה ישנה את ההרגשה הזאת. באמת.

וזה עוד יותר מחרפן אותי.

ריק.ריק.ריק.ריק.ריק.ריק.ריק.ריק.ריק.

דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

שמתי לב. שלא משנה כמה אנשים קרובים אלייך. הם אף פעם לא מעריכים.

אף אחד לא מעריך.

מה זה להעריך בכלל? מה זה אומר?

אנשים שקרובים אליי אכזבו אותי. לא יודעת למה. אני פשוט מרגישה אכזבה. וסלידה...

ו.. שדברים כבר לא כמו שהם היו פעם.

שזה קצת טוב וקצת רע.

אבל מה שבטוח. זה שריק לי בבפנים שמה..

איפה שלא רואים.. רק מרגישים..

ועכשיו מרגיש לי ריק.

ואני אפילו לא רוצה שהם ינסו לתקן את זה. אני פשוט רוצה להבין עם עצמי.

ו.. קצת שקט..

ו.. עוד איזה משהו.. שאני לא יודעת מהו.

אני לא יודעת מה אני רוצה. אם זה מהדברים הכי קטנים של מה לאכול או מה לשתות עד מה לעשות בהמשך ולאן ללכת ולאן לכוון את עצמי בחיים.

לא רוצה ללכת על בטוח. אני רוצה להסתכן, לחיות את החיים, אקונה מטטה וזה..

אבל אני לא יכולה. כי אני לא יודעת..

אני לא יודעת איך להסתכן ומה בטוח ומה לא.

כי אני פשוט לא יודעת מה אני רוצה.

אני צריכה ריגושים. משו שימלא אותי ליותר מכמה רגעים.

אני צריכה אתגר. אני צריכה...

אני צריכה משהו.

משהו שימלא אותי.

-

לכל אחד יש מסיכה.

לי יש כמה.

לפעמים אני מתבלבלת בין אחת לשנייה.

לפעמים אחרים מתבלבלים. ואז נוצרת אכזבה.

הרעיון של החברים הטובים שיש לך הוא להכיר את כל המסכות שלך ומתי כל אחת מתלבשת עלייך.

ואז אין אכזבה.

אבל איכשהו. אני מתבלבלת. ואזאחרים מתבלבלים.

ואז נוצרת אכזבה.

אצלי, אצלם..

מסכות וזה..

מה.. מי.. מה..

אני באמת לא יודעת.

נמאס לי לנסות לפענח אנשים. ולהבין אותם ולנסות לחשוב מה מביא אותם לדרך שבה הם מחליטים לפעול.

זה מעייף. נמאס לי לנסות להבין אחרים כאף אחד לא מנסה להבין אותי.

מוותרים עליי מהר מדי.

אנשים שקרובים אליי מוותרים עליי מהר מדי.

וכשאני מוותרת על עצמי אז הם מתפלאים.

הרי.. לפני רגע וויתרת עליי.. אז מה אכפת לך.

חברה טובה.

מה זה בכלל?

אני מתחילה לחשוב שאף פעם לא הייתה לי כזאת.

אז חזרה לעניין המסכות.

לכולנו יש כאלה.

ולי יש אפילו כמה.

אז אני רק צריכה לזכור לא להתבלבל ביניהן.

כי בכל זאת.. ההצגה חייבת להמשך..

לחייך. תמיד צריך לחייך. גם אם אף אחד לא באמת מסתכל..