מגיל קטן אני שמנה, שמנמנה, מלאה, עגלגלה, קובבה, רולה, דבה, ענקית, מה שגרם לטיטאניק לטבוע ועוד ועוד ועוד..
את הרגשות שלי בקשר לסביבה והיחס שלה לאנשים שנראים שונה אשמור לפוסט אחר..
אבל לא מזמן קרה משהו חריג.. חדש..
וכשאת בת 23 וחווה משהו חדש.. זה מרגש.. כי באיזשהו גיל סיימנו עם כל החוויות החדשות שהחיים יכולים לספק..
בכל אופן.. מה שבטוח זה שהתדירות של החוויות החדשות ירדה משמעותית..
תמיד הייתי קונה איזה בגד.. או מודדת.. והוא היה יפה או לא יפה.. אבל נניח והוא היה יפה..
תמיד שהייתי מודדת בפני אמא היא הייתה אומרת "וואו.. יפה.. אבל את צריכה קצת לרדת מכאן.."
"וואו.. מדהים.. אבל אם תרדי קצת זה יישב יותר טוב" וכו' וכו'..
היא אוהבת אותי. אין כאן וויכוח. והיא מתוכנתת גם להאמין בכל ליבה שאני היצור הכי נפלא עלי אדמות.
והיא באמת בטוחה שאני היפה בנשים.
אבל תמיד זה היה מתלווה ל"2-3 קילו פחות.. 5-6 קילו פחות.. ואת תראי מדהים"
מן הסתם שזה עניין של 15-20 קילו פחות.. אבל זה לא משנה.
אמא שלי תמיד שאפה שאני אהיה קצת פחות.
כי לא חבל על הפנים האלה?
והמבנה גוף...
לפני משהו כמו שבועיים לבשתי ג'ינס בגיזרה גבוהה וחולצה גדולה בצבע טורקיז בתוך המכנס עם חגורה חומה.
כמה שעות לאחר מכן אמא אמרה לי שאני פשוט יפה. ואני נראית טוב. בדיוק כמו שאני.
לא לרדת. לא צריך לרזות. אני יפה כמו שאני.
היא אפילו לא הוסיפה "רק תשמרי..". לא.
בדיוק כמו שאני. אני יפה.
אני יודעת שאמא שלי תמיד חשבה שאני יפה. ועדיין חושבת.
גם כשהיא אמרה לי "2-3 קילו פחות.."
אבל לשמוע את זה. "בדיוק כמו שאת" לא פחות ולא יותר. בדיוק ככה.
יש בזה משהו מרומם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
