אוףףף! איזו סתומה!
אחרי כל כאב הלב,הדמעות והתהיות,אני ויואל קבענו פגישה.
בצהריים התקשרתי לשאול אם יש בחדרה ים... שאלה טיפשית! אני יודעת! אבל הליכה מרגיעה אותי.
אחרי שהבנתי שאין ים, שאלתי אם בא לו לבוא אליי,אצלי יש אחלה טיילת! הוא ענה שהוא לחוץ בכסף ויש לו רק נסיעות בית-עבודה.
אז התארגנתי שעה!
חצי מהזמן רעדתי מפחד מהשיחה הקרבה (אתם יודעים איזה קשה להתאפר בידיים רועדות! חיחיח).
כשהייתי בדלת התקשרתי להודיע שב-17:30 יש לי רכבת. ו...
הפלא ופלא!
חבר שלו חזר מחו"ל אז הוא נוסע לנתניה. (הלוואי שעליי גם היה נופל כסף מהשמיים)
וברוב חוצפתו הוא עוד אומר לי לדבר איתו עוד שעה אולי הוא יתפנה.
אתה ל א א מ י ת י!
שלחתי לו הודעה עצבנית אחרי ניתוק בפנים
:"מצד אחד,בא לי להגיד לך ללכת ל... ומצד שני אני מודה לך! כמעט הרסתי את החיים שלי בגלל הפגישה הזו! מי היה מאמין?!"
אני לא מאמינה שכמעט נפרדתי מחבר שלי! הוא אפילו לא היה חושב לעשות לי את זה! להבריז לי ככה! גם אם העולם יתמוטט!
אז עכשיו אני יושבת פה יפה ורותחת מזעם, אבל, כ"כ רציתי סימן שיראה לי מה לעשות...אין סימן גדול מזה!
אולי שיחלש הזעם והרגשת הפגיעה, אני באמת יודה ליואל על טיפשותו...
טיפשותו שהצילה אותי מטיפשותי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
