נסעתי באוטובוס לא נכון והגעתי לבצרה בטעות, אבא בא מידלא משנה כמה צפונבונית מטופשת הרגשתי וכמה התלבטתי עם להתקשר
או שאולי אני צריכה רגע להתאפק
אולי פה מאחורה יש דרך לכביש ראשי?
אולי אני אחכה ויגיע האוטובוס שלי
אולי אני אעצור טרמפ?
טוב. אבא.
עוד לפני שהוא הגיע כבר שמעתי את הטנדר שלו ממש מרחוק
ניגבתי את הדמעות של הלחץ (כי אני באמת לא בכיינית)(רק כשזה נחוץ)
חיוך ענק של הקלה ובכי נוסף כשנכנסתי לאוטו כי זה באמת היה פשוט מפחיד
היום אני יושבת פה, מול המחשב, עושה עבודה לביתספר במקביל משוטטת בפייסבוק ואני גם בוואטסאפ.
אבא שואל שאלות על ביתספר ואמא מבקשת שאני אסביר לה איך שמים תמונת קבוצה בוואטסאפ
ואני משתגעת
משתדלת לענות בנימוס אבל בראש זה |
מה אתם לא רואים שאני עסוקה?? שגם לי יש עיניים לסיים ודבריפם לעשות? אני לא מפריעה לכם כשאתם תקועים במחשב או בישיבות או שטויות?
למה אי אפשר להניח לי.
ואני נזכרת במה בא עשה
במה שהוא תמיד עושה
ואני מנסה להודות לו ולהיות בת טובה ולא כפוית טובה
ואני מנסה לא לתת לעצמי הלתפרץ ואחרכך להאשים את גיל ההתבגרות
כי אני בת 16 ומותר לי
אבל זה לא יפה ולא מכובד אבל הם פשוט לא קולטים