ביומיים האחרונים עובר עליי משהו. והמשהו הזה נקרא, כך אני חושבת, ''שינוי''.
אני פולטת פחות שטויות, פחות קולות מוזרים ולא חביבים ומפסיקה להתחרפן. כי אני לא אוהבת את זה.
זה טוב לצחוק מדיי פעם, אבל במידה. אם יש דבר כזה ''צחוק יתר'' בכלל.
בכל אופן, אני כל הזמן חושבת על יוקי. איך לא...
אבל לפעמים, למה שהוא, אני מדמיינת לעצמי... דמויות. אחרות. ו... אני מרגישה כל כך טיפשה.
כל כך רעה, עלובה. אטאשי נו באקה... זה לא הוגן שאני בן אדם נוראי כל כך.
שמתי לב שהתחלתי לחשוב פעמיים לפניי שאני עושה משהו. אפילו דברים קטנים, כמו סתם לזוז הצידה או להוזיז את הרגל.
אני מנסה לפשל כמה שפחות.
אבל ילדה עלובה נישארת עלובה. פשוט כך. ואני לא מצליחה לחשוב אחרת, לתפוס את עצמי אחרת.
האם יש סיכוי קטן, זעיר, שאשתפר מעט? שלא אהיה כה עלובה, נחותה ומתרפסת?
אגב, מתברר שאני סובלת מ'זולתנות', או 'אלטוראיזם'. משהו כזה.
אני תמיד מנסה לעזור לאחרים, למרות שאני סתם ילדה חסרת ערך, ועצותיי לא מועילות כלל,
תמיד אחרים מדאיגים אותי, ואני מנסה לעזור להם לפתור את בעיותייהם.
אמה סאן.
(מחר?...)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
