|
מחשבות? שינאה עצמית? כמיהה?
ביומיים האחרונים עובר עליי משהו. והמשהו הזה נקרא, כך אני חושבת, ''שינוי''.
אני פולטת פחות שטויות, פחות קולות מוזרים ולא חביבים ומפסיקה להתחרפן. כי אני לא אוהבת את זה.
זה טוב לצחוק מדיי פעם, אבל במידה. אם יש דבר כזה ''צחוק יתר'' בכלל.
בכל אופן, אני כל הזמן חושבת על יוקי. איך לא...
אבל לפעמים, למה שהוא, אני מדמיינת לעצמי... דמויות. אחרות. ו... אני מרגישה כל כך טיפשה.
כל כך רעה, עלובה. אטאשי נו באקה... זה לא הוגן שאני בן אדם נוראי כל כך.
שמתי לב שהתחלתי לחשוב פעמיים לפניי שאני עושה משהו. אפילו דברים קטנים, כמו סתם לזוז הצידה או להוזיז את הרגל.
אני מנסה לפשל כמה שפחות.
אבל ילדה עלובה נישארת עלובה. פשוט כך. ואני לא מצליחה לחשוב אחרת, לתפוס את עצמי אחרת.
האם יש סיכוי קטן, זעיר, שאשתפר מעט? שלא אהיה כה עלובה, נחותה ומתרפסת?
אגב, מתברר שאני סובלת מ'זולתנות', או 'אלטוראיזם'. משהו כזה.
אני תמיד מנסה לעזור לאחרים, למרות שאני סתם ילדה חסרת ערך, ועצותיי לא מועילות כלל,
תמיד אחרים מדאיגים אותי, ואני מנסה לעזור להם לפתור את בעיותייהם.
אמה סאן.
(מחר?...)
| |
לא עדכנתי הרבה זמן
אבל זה לא אומר שלא קרו דברים בעליי משמעות. קרו ועוד איך.
ואני לא אפרט עכשיו על כל אחד ואחד מהמאורעות האלה, כי במילא זה לא ישנה כלום.
(אני טיפשה)
בכל אופן, הנה קטע שכתבתי-
שקר סגול, מושלם, חסר פגמים.
מדיף ניחוח דמיוני של טל, מושך אליו דבורים ופרפרים דמיוניים.
שקר סגול, מלא יופי וחן מלאכותי.
פרח כלנית מפלסטיק, ניצב לו מיותם בעציץ סדוק,
בוכה דמעות דמיוניות, עצוב, נובל אל תוך עצמו, אל תוך השקר הסגול.
אמה סאן
| |
רסטרט ועיצוב חדש לגמריי
מקווה שמצא חן בעניי הקוראים המעטים שלי. תודה לפחות שאתם קוראים מדיי פעם ומגיבים. אבל מחקתי את כל הפוסטים.
בכל אופן, אין לי ממש מה לכתוב. למרות שקורים הרבה דברים. עליות וירידות עם יוקי, לימודים. משפחה...
אני דיי מבולבלת לאחרונה. טוב, זה גיל ההתבגרות, זה רגיל. אבל... איך שהוא...אני יודעת שאני מוזרה. הכי מוזרה.
בכל מקום שאני מגיעה אליו תמיד נופל בגורלי להיות מעוותת, שונה. ומה שהכי מרגיז ומתסכל, זה שאני מנסה להיות רגילה,
פחות או יותר, אבל זה לא מוצא חן בעיניי. אני אוהבת את העיוות הזה שבי, אבל אני לא מצליחה להשקיט אותו, לגרום לו להיות
פחות קיצוני ופחות הרסני. ואני מרגישה מעוותת, מוזרה ומשוגעת. שוב.
ו... אני כבר לא יודעת מה להחליט, מה לעשות, איך לפעול. אני לא יכולה להשאיר הכל כמו שהוא. ''לזרום''עם זה.
וזה כל כך מבלבל. כמו מיליוניי צורות וכתמים שחורים ולבנים שמתרוצצים לי מול העיניים. ואני לא מצליחה להחליט.
והעיניינים עם יוקי צ'אן גם לא משתפרים. אני תמיד צריכה לרוץ אחריה ולנסות לגרום לה ליזום דברים.
ומרחוק זה ניראה כאילו בכלל לא אכפת לה. היום היא הייתה אמורה להתקשר אליי בבוקר, ואז היינו אמורות ללכת יחד לכנסייה לראשונה,
בערך בשעה עשר ועשרים. וכמובן, כרגיל, היא לא התקשרה. וכשהתקשרתי אליה אני, היא אמרה שהיא התעוררה רק לפניי רבע שעה, בערך באחד בצהריים.
בקיצור, כל כך הרבה מקרים גורמים לי לחשוב- אוליי שוב אני צריכה להיפרד ממנה? נפרדנו, חזרנו, וכלום לא השתפר. אפילו לא בקצת.
מה אני צריכה לעשות? כל דבר בחיים שלי זקוק לליטוש מיידי, לתיקון, ואני אמורה איך שהוא לתקן הכל, ללטש ולשפר, אחרת אני אתפגר עוד יותר.
ואוליי אני סתם ילדה קטנה ועלובה שראוייה לכל הבלבול והתסכול הזה? אוליי אלוהים שונא אותי אחריי כל החטאים האלה שלי? שקרתי, התאהבתי בבת...
אוליי אני סתם חלאה מטומטמת ומפגרת שראוייה למוות, כאן, עכשיו ומיד? אוליי אני סתם ילדה נחותה ואיוולת?
אבל... אבל הוא אמר שכל אחד ראוי לסליחה על חטאיו. אבל אני בכל זאת אוהבת את יוקי. ואני גם אוהבת את אלוהים.
אני כבר לא יודעת מה לעשות... זה כל כך מתסכל אותי. אני רוצה לבכות. הכל כל כך מבלבל, מטשטש את החושים. מערפל.
הצילו...
אמה סאן.
| |
לדף הקודם
דפים:
|  כינוי:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
