החיים ממשיכים, איתך או בלעדייך. זאת למדתי על בשרי כבר משהו כמו עשר שנים, אולי יותר. הרי, מי כבר סופר.
ובניגוד למוות הוודאי, אני נעדרת משעת אבידה, אפס יכולת להצביע על הנקודה בה חבל הטבור התנתק.
חיים שלמים שחולפים להם כתמול שלשום, עוד צעד אל עבר עתיד זוהר, הזקנה שחודרת, איבוד הנעורים, אלסטיות אלסטיות אלסטיות.
הזמן חולף ואיתו הכעס, מרוקנת מכל ולא נותר בי דבר מלבד עצב, על מה שנלקח בטרם עת ובחוסר הוגנות מוחלטת.
הו, במבי שלי, החיים האלה מעולם לא היו הוגנים, בשוויון נפש מוחלט תתזזי אל מפך הרגש הבא, עוד תעתוע במסווה של מקום מוגן,
אך כולנו יודעים שאין זה לא עיר אלא בית, ולא יער אלא עץ, רק דמיונות. אחיזת עיניים אחת גדולה.
את רוצה לכאוב, איך אין אדם שיבין, הבשר החרוך, קור של עיר מיותמת מאלוהים, זה רק כלום וכלום וכלום.
הייתי רוצה שתראי, ואולי אף שתתגאי, אבל למי לעאזאל אני משקרת חוץ מלעצמי. הרי לא איכפת לך, מעולם לא היה לך.
ובעוד מספר שנים בסקראבס וחלוק לבן או כל מה שפאקינג רק אבחר, את לא תדעי, אולי תשמעי שמועה, אך לא תהיי.
לא תנכחי בסוף התואר הראשון, בקבלה הבאה. בעוד כיבוש. לא ניצחון אמיתי ולא מפלה גמורה. רק החיים באופן הכי עלוב שיש.
הכעס הותיר רק איבוד, ובאיבוד אין שום דבר, אזי מקיפה עצמי בכלום, בכל הריק הזה שהשארת ומעולם לא הצלחתי למלא. חללים עומדים דומם.
הם אומרים שזה מה שהפך אותה לחזקה או כל סופרלטיב חסר תכלית אחר,
הרי מה זה משנה בכלל,
למי איכפת.
החיים ימשיכו בלעדייך, כי מסיבה לא ברורה אני ממשיכה להלחם על לבנות מחדש את כל מה שריסקת.
כי בתמימותי האמנתי שאני בנויה מעצמות שלא ניתן לשבור, שלא הצלחת לשבור אותי בכלל.
ניפגש בסיבוב הבא, בו הרעל שלך יחזור וייחדור לעורקיי ורק אבקש להקיז ממני את הדם הטמא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
