נשים כמוני פעם היו שורפים על המוקד.

והוא לחש לי מילים שמעולם לא שמעתי

מילים שלא הבנתי את משמעותן.

הוא לחש לי סודות ערבים לחך,

מתגלגלים על הלשון עם חיוך כובש.

הוא לחש לי אהבה בכל מיני שפות

במילים שיכולתי רק לנחש מה הן אומרות.

ואני שמעתי מילים שגרמו לי לרעוד.

ואהבתי אותו בדרכי שלי, בשפתי העילגת.

והא במילותיו התמירות, האמיצות  והמעצימות.

במשפטים נחרצים שלא מותירים שום ספק.

בשפה ההיא שלא הבנתי בה אף לא מילה

הוא לחש לי אהבה.

לא שאל שאלות ואני לא סיפקתי תשובות.

ואהבנו את החול ואת הים הכחול

ואהבנו את אותם השירים אני בשפתי שלי והוא בשפתו שלו.

אהבנו במבטים, במתנות, בנגיעות.

אהבנו וכאבנו את אובדן השפה.

את פער המילים שנפתח, את מרוץ המשפטים שחרץ את גורלנו.

ואהבנו שנינו אני אותו והוא אותי

ולחשנו משפטים עזים שוצפים כמו נהרות

יצקנו אותם לתוך הקן שלנו

ועם השנים אני התחלתי להבין את שפתו והוא את שפתי שלי

וכך יצרנו לנו שפה מיוחדת, אישית.

שפה שרק אני והוא הבנו.

ולא היה לנו צורך לספק הסברים לאף אחד שלא הבין,

ואהבנו בתשוקה את השפה

ובעיקר את האהבה.

My Soul.