פסיכולוגית או לא, ברגע שנכנסתי לירושלים הרגשתי את הקדושה בוערת בי.
הכל התחבר להכל, השיר של יום חמישי [אייכה-שולי רנד ועידן עמדי] עורר בי דברים שלא הרגשתי כשהייתי דתיה, פתאום רציתי לחזור להיות הילדה הקטנה שהלכה לבית הכנסת והרגישה את הקדושה הטהורה שליוותה אותה מרגע הדלקת הנרות ועד להבדלה.
אני לא מתגעגעת לעברי בתור בחורה דתיה אבל לרגעים בהם הרגשתי השגחה עליונה פרטית קרובה וחזקה לבורא העולם כן
התגעגעתי לימים שבהם הייתי חלק מתנועה גדולה כמו אז בשיעורים של רב גדול וצדיק שהחזיר רבים מבני הנוער בעירי בתשובה מהשירים והטהרה שקרנו מהפנים שלו, האור שהשתקף מכל מי שישב שם.
עכשיו אני מעריכה את הטוהר והזכות שחשתי ברגעים ההם, את הצמרמורת שעברה בי עם כל מילה שלו וכל פריטה על הגיטרה.
ביום חמישי כששמעתי את שולי רנד ועידן עמדי צועקים אייכה וכל הגוף שלי רעד פתאום התעוררה בי זיקה לעולם שכבר מזמן עזבתי.
השבת הזאת הגיעה בול בזמן, מי בכלל דימיין ש שאת סוף השבוע אני אסגור בירושלים ועוד בעיקר אחרי ההופעה של יום חמישי...
זה מה שנקרא השגחה פרטית.
אז באותו יום שישי כשישבתי עם אדם חוזר בתשובה אחרי שהלכתי לבית הכנסת הוא שאל "גם את חוזרת בתשובה?"
ואני עניתי "אני יוצאת מהתשובה"
והוא רק אמר "חס ושלום" ועוד כמה דברים שאומרים חוזרי בתשובה גדולים.
"יום יבוא ואני עוד אחזור לזה" אמרתי לו בחיוך
ואפילו, האמנתי לעצמי.
My Soul.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
