נשים כמוני פעם היו שורפים על המוקד.

אצבעות דקות מנגנות על פצעי ליבי, נשימה עמוקה נושפת בעורפי

מילים עייפות שלא מוצאות מנוחה בתוכי

והנפש שלי מתהלכת כמתה-חיה, נמצאת ולא נמצאת.

אותה הנפש מחפשת מנוח, משתוללת ברוחה. מחשבותיה אבודות בתוך ים שחור,

והרגש מעורפל בתוך עננים.

נפש אבודה לא מוצאת את עצמה, יוצאת מדעתה, מאבדת שפיות ואוכלת את עצמה.

והלב שלה נשבר בתוכה, מאבד כל תקווה.

והיאוש פותח לה חלון ועוד דלת והיא מתהלכת בתוך מסדרון שלא נגמר,

ומן החדרים יוצאות מחשבות אפלות ומשונות תופסות אותה חזק ולרגע לא עוזבות.

והיא כואבת ואוהבת, ממשיכה ללכת. היא לא נכנעת ולא נשברת, היא חזקה תמיד אמרו לה.

היא ממשיכה אל הלא נודע מקווה שבסוף המסדרון יחכה לה האור, זה שכולנו מחכים לו.

הנשימה מתערפלת והראייה מטשטשת כי הכפור עוטף אותה, אצבעות דקות לא מניחות לבשרה, חודרות את עורה ופוצעות את נפשה,

והיא צועדת אי שם אל הלא נודע וכל צעד הופך כבד וכל נשימה מפסיקה פעימה.

רוח נושפת בפניה והיא נאחזת בקירות בלתי נראים.

הכל הפך חשוך, החדרים נעלמים וכל אותם מחשבות רודפות אותה אז היא רצה מהר שלא יתפסו אותה, כושלת ונופלת אך קמה וממשיכה.

וליבה דואב וכואב וכל גופה כבר מדמם.

והיא צועדת אל תוך עמקי נשמתה, אל תוך דרך ללא מוצא.

מחפשת שקט ומאבדת את השלווה.

היא מניחה לעולם להכניע אותה. אט אט היא מפסיקה לרוץ ומתמכרת לכאב.

היא לא יודעת איך לחזור אל תוך העולם האמיתי אל הצער שבתוכו ואל הכאב הבלתי פוסק,

היא לא יודעת איך לחזור לכל אותם דברים חומריים שגרמו לה אושר רגעי.

היא שונאת לאהוב וכועסת על עצמה, נפש לא שקטה מאבדת את מנוחתה.

לא מצליחה לחזור והמרחק גדל מרגע לרגע, השחור אופף את כולה ועיניה כעיוורות.

ורק היא בוהה באפלה ואין שום כוכב שיאיר לה דרך האבודה.

רסיסי מראה פוגעים בה וצורבים את גופה, הדם ניגר והיא דומעת דמעות של דם.

הכל נעלם לאט לאט, אין אהבה יש רק כאב, אין היגיון יש רק אשליה,

והיא נוגעת לא נוגעת פוסעת עוד צעד, זוחלת בשארית כוחה ובעיקר מתפללת שהגלגל ימשיך להסתובב.

אין לה סבלנות לקחת לעצמה עוד זמן כדי לנשום, כי הכאב כבר לא חולף כמו שכולם מבטיחים,

בסופו של דבר הזמן לא מרפא הכל, הוא משאיר צלקות.

והיא בין לבין ולא ברור לה מה אסור ומה מותר, היא מתגעגעת ומנסה להשתלט על עצמה,

לא להיכנע, לתת לזמן לעבור ואלי זה יעזור.

אך היא לא מצליחה, אין בה שקט, שום דבר בה לא נרגע.

והשדים באים וקוטפים לה את הלב, שותים את הצוף שניגר מהכאב.

היא מנסה לחיות אך מתה תוך כדי.

כזאת היא נפש תועה בגופה של אישה אבודה.

My Soul.