אז אני מתגעגעת
למשהו לא מוסבר, למישהו לא מוגדר
אז אני שותקת
לא מוציאה מילה ולא מזילה דמעה
אז אני אוהבת
לא יודעת את מי ולא יודעת אם זה אמיתי
אז אני בועטת
וגם מכניסה גול ואז אני טועה בגדול
אז אני בוכה
ולא יודעת איך לעצור כי הוא כבר לא יחזור
אז אני מעודדת
לפעמים את עצמי ולפעמים זה נראה לא הגיוני
אז אני בוהה
ולרגעים הוא שם, ולרגעים כבר לא
אז אני כואבת
וזה צורב את הנשמה כי הוא לא אומר מילה
אז אני שולחת
אבל הוא לעולם לא יקבל וזה תמיד מבלבל
אז אני אומרת
הוא כבר לא כי הוא באמת לא
אז אני מחבקת
וכולם מתאבלים וגם אוהבים
אז אני יודעת
אבל זה לא מתעכל שהוא איננו
אז אני יוצאת
אבל תמיד חוזרת אליו
אז אני בורחת
אבל הוא תמיד שם, בכל מקום
אז אני חולמת
וזה רק עליו.
אז אני נזכרת
כי אי אפשר לשכוח.
ואז אני מפסיקה לכתוב
כי הדמעות מציפות אותי. וזה לא הלב השבור שלי שמסרב להתאחות.
זה כאב אחר, כי מי שלא חווה מוות של חבר, לא חווה כאב מעולם.
ולא אני לא מאחלת
לאף אחד גם לא לשונאים, כי אף אחד לא יכול להתמודד.
לא עם זה.
My Soul.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
