נשים כמוני פעם היו שורפים על המוקד.

אז אולי אני אוהבת אותו קצת יותר מידי, אפילו יותר ממה שאני אוהבת את עצמי.

וזה כואב בכל פעם מחדש, כמו פצע שנפתח שוב ושוב בכל יום, בכל בוקר אני נזכרת בחיוך שלו ובכל לילה אני נזכרת בנו, ביחד, בלילות שלנו ובימים, באהבה, בקול שלו ובגומות.

"את עוד תראי שיום אחד אנחנו נתחתן" הוא תמיד היה אומר בכל מיני ויבראציות, "חכי ותראי".

הוא היוצא דופן, היחיד שהצליח לגרום לי להאמין באהבה וגם לאבד את האמונה בה.

"תמיד למישהו כואב יותר ולמישהו פחות" הוא אמר לי, היום אני מבינה כמה זה נכון.

מתי הוא יחזור אליי? בכל יום זה הופך לקשה יותר,

חשבתי שהזמן ירפא את הכאב, שהעולם ישכיח אותו ממני, שעם הזמן הפצע יסגר שהלב שלי יפסיק לדמם, אך למרבה הצער בכל יום אני נוכחת לדעת שזה לא כך, שהעולם מתנהל אחרת לגמרי ממה שכולם חושבים, שאהבה מושתתת על כאב בלתי פוסק וששום דבר טוב לא מחכה בסוף;

אתה אומנם יכול לחוות רגעים נפלאים עם האהוב או האהובה אבל בסופו של דבר כולם יסתיימו באותה צורה, בבכי.

בסוף תמיד יהיו דמעות, איך אמרה אדל "לפעמים זה נמשך באהבה ולפעמים זה כואב במקום"

אז זה כואב יותר ממה שמישהו אי פעם יוכל לדמיין לעצמו, חשבתי שלאט לאט זה יעבור ואני אתרגל לחיים בלעדיו, השגרה תחזיר אליי את שמחת החיים שאני אצליח להכיר גברים אחרים מבלי להשוות אותם אליו כל הזמן, שאני אצליח להיות בחברת גבר בלי לחשוב שאני בוגדת בו כל הזמן וחשבתי שעם הזמן אני אצליח לאהוב מחדש אבל נוכחתי לדעת שום דבר מזה לא קרה.

הוא הכי טוב שיש ושום דבר ואף אחד לא משתווה אליו, יכול להיות שאני הופכת אותו לאליל כרגע אבל ככה זה כשאוהבים, האהוב שלי הוא כל עולמי כמו בכל אהבה.

כל כך אבסורדי שאני שתמיד דיברה נגד אהבה מודה בפעם הראשונה שהיא אוהבת, אפילו בפני עצמי היה קשה לי להודות בזה אבל בסופו של דבר הצלחתי, מה שכן מצחיק בכל הסיפור הזה הוא שדעתי על אהבה לא השתנתה,

לפניו חשבתי שאהבה זה כאב ראש וכאב לב ושום דבר טוב לא יצא מזה ועכשיו, אחריו, אני חושבת בדיוק את אותו הדבר.

אז איך אומר השיר האהוב עליי ועליו, זה שתמיד מזכיר לו אותי, זה שאני תמיד שומעת כדי לבדוק אם הצלחתי להתגבר עליו ואז אני שוב מגלה שאני לא מספיק אמיצה בשביל זה

"And that was the day that I promised i'd never sing of love if it does not exist"

My Soul.