לפעמים הייתי רוצה לתת ללב שלי לדבר בעצמו, לספר את כל מה שבתוכו, שכואב, מציק וגם מה שטוב לו.
ולפעמים הייתי מעדיפה שהלב שלי ישתוק, שהפעימות יפסקו לשניה, שהשקט ישרור בתוכי, שהמחשבות יסתדרו מעצמן והבעיות יפתרו.
שארגיש לרגע שלווה שוכבת על ערסל בזנזיבר עם גבר טוב לצידי
עם האהבה היחידה שאי פעם אבקש לחלום ועם האהבה היחידה שאי פעם תאהב אתי, לנצח, לעדי עד, עד שהמוות יפריד בנינו.
והוא...הוא פשוט מתוק. מתעניין בי ואכפת לו, והוא מצחיק והוא מהנה הוא מעודד אותי ומחמיא לי, מחזיר אותי למציאות ועונה לי, מלמד אותי לקח מה שנקרא, יודע להגיד לי לא.
פשוט גבר מקסים במלוא מובן המילה. שובה את ליבי בכל משפט שנון שהוא משגר, בכל הסבר מתוק שלו על הלימודים.
ועדיין, קשה לו עם כל זה, להיפתח אלי יותר מידי. אני מתעלה על עצמי, תופסת שליטה שוב ושוב ושוב שמא לא אומר מילה לא במקום שתיסחוב את שנינו לעולם אחר והוא מספיק מועד לפורענות, רודף שמלות שכזה, חתיך ומלא בצ'ארם; מי לא תיפול בין זרועותיו? מי לא תפקיד את ליבה אצלו?
ודווקא בגלל זה אני כל כך נזהרת, וגם בגלל העובדה שהוא גבר בוגר שמודע למעשיו ולא איזה ילד שעושה מעשי קונדס.
ואני והוא מדברים בשקט בין השורות, ולפעמים צועקים בתוך הדפים, מנהלים שיחות קולחות שלוקחות מאיתנו את כל שעות השינה שלנו, את האנרגיה. משמיעים שירים שונים אחד לשני, ובעיקר מדמיינים את שנינו אי שם בערסל עם חמדת ליבנו האחד עם השניה, נרדמים מכורבלים אל מול נופים מדהימים של מזרח אפריקה.
והוא מדבר בגובה העיניים, עליי הוא לא מתנשא אין משחקי אגו אין שקרים. הכל כל כך גלוי ונראה לעין.
וזה רק שנינו, אני והוא.
אני והקסם המוכשר הזה, גבר שמשקיע, לומד ומתאמץ.
מפחיד אותי לפעמים להתאהב בו פתאום ודווקא בגבר כזה מדהים אך רודף שמלות ובוגר.
אני ממש נחרדת מהמחשבה על אהבה. אבל היום אנחנו לא מקדימים את המאוחר נותנים לזמן שלנו לסחוף אותנו לאן שנגיע וכמה זמן שזה יקח.
והלב שלי מדבר מתוכי בכל שיחה שלי איתו, והוא מגייס את כל הכוחות שלו כדי לזכות במישהי טובה, במקרה הזה זאת אני ולא בעוד אחת שנפגעה ממנו כשהיה דון ג'ואן.
ומכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לחלום אותו,
לפחות הלילה.
My Soul.