נשים כמוני פעם היו שורפים על המוקד.

כבר המון זמן שהנושא הזה מהדהד בי,

כל פעם שרציתי לכתוב עליו דחיתי אותו עוד קצת כאילו רציתי לבחון את עצמי שוב פעם לבדוק שזה אכן נכון.

רציתי לבדוק שהלב שלי לא מפרפר שוב כשאני רואה את השם שלו על הצג שלא רועדות לי הידיים כשאני עונה לו לטלפון, שהקול שלי יציב כשאנחנו מדברים שאני לא מסמיקה ושלא כואב לי לראות אותו עם החברה שלו, שהלב שלי לא נשבר מחדש כל פעם שהוא מגלה חיבה כלפיה והכי היה חשוב לי לוודא שאני לא נופלת למשחקים שלו גם כשהוא מחמיא לי ומראה עד כמה אני עדיין מעוררת בו משהו, גם כשהוא מראה שהוא עדיין רוצה אותי.

אבל אני הרבה אחרי זה, אני התגברתי, התבגרתי הפנמתי וכן גם הצטערתי לשניות אחדות, והכי מדהים בכל זה שמעולם לא חשבתי שזה יגמר וזאת תהיה התגובה שלי. קרו המון דברים שגרמו לי להבין עד כמה טיפשי זה היה ובזוי ועלוב ונבגד עד כמה פגעתי באישה אחרת שלא יודעת דבר על קיומי, כמה קרוב היינו צריכים להגיע ממש שניה מגילוי הדבר כדי להפנים שזה לא בשבילי שמגיע לי יותר, הרבה יותר.

שאני לא רוצה אותו בעצם שהוא היה סתם גחמה ואולי לא הוא באמת עורר בי משהו ראשוני כזה, הוא הרס בי חלק מהתמימות אך מילא אותי בעוד הרבה. המון התלבטויות עברו לי בראש עד שהחלטתי למחוק את הצלצול המיוחד שלו שהיה מקפיץ לי את הלב ובסוף מחקתי עברתי הלאה ומעולם אבל מעולם לא חשבתי שפתאום כשאחליט לוותר על זה שאבין שאין שום טעם ושכלום לא יצא מזה, מעולם לא חשבתי שארגיש כל כך חופשיה שהרגשת השחרור הזאת תציף לי את הלב כאילו כל החומות שלי נפלו והרגשתי שוב פנויה לחיות בלי מחשות אבודות על גבר שלעולם לא יהיה שלי.

עבר יותר מידי זמן כדי שאבחין שהוא לא הגבר שהייתי רוצה בחיי, ופתאום אני מוצאת את עצמי מחייכת ממש כמו בפעם הראשונה לפני שהוא נכנס לחיי והפך שם משהו עכשיו כזה עבר כשהתגברתי אני מרגישה הרבה יותר טוב בניגוד למה שחשבתי כל הזמן, שאסבול ושישבר לי הלב.

אולי לבחור המקסים והמיוחד שנכנס לחיי בתקופה האחרונה יש חלק בדבר אך אני לא רוצה לדבר עליו, עדיין לא.

פתאום עכשיו הרגשת נוסטלגיה מציפה אותי אני עדיין מרגישה את הבטן שלי מדברת במילים של פעם כשני שומעת את השיר שלו אבל בניגוד לחששות ואי הוודאות שהיו אז עכשיו אני מוצפת בשמחה ובחיוכים מול צג המחשב כי אני כבר לא מוכנה לתת לו את כל כולי ולא לדרוש דבר ואני גם לא רוצה שהוא יהיה כאן מחר, הוא תמיד ישאר בתור הגבר המקסים שעזר לי המון בחיי ושהתקרבנו עד שהרגשתי שזה מספיק לי.

כבר לא כואבת את זה וכבר לא צורב לי הלב הוא החלים עכשיו הוא בריא לגמרי. לקח לי זמן להבין שאהבה לא הייתה שם אבל רגשות עזים היו...והוא לא יהנה מהם יותר.

פתאום אני מקשיבה לליבי ומבינה שהלב שלי כל הזמן צעק לי לא איתו ואני לא הקשבתי, לשמחתי הלב שלי לא נשבר ואני לא רוצה להישאר איתו זה לא בשבילי ומגיע לי יותר אני בטוחה בזה היום.

הייתי צריכה להגיע לנקודה הכי שפלה שלי כדי להתעצם. כמה אדיר זה.

אי אפשר לתאר במילים את ההרגשה שמציפה אותי את הטעם הטוב שנשאר מכל זה, טוב שזה נגמר כי אם זה לא מהנשמה אז מוטב שלא יהיה בכלל וסוף סוף זה מרגיש לי נכון וסוף סוף אני יכולה לישון

ולהנות מזה.

כמה טוב לי היום להסתכל על העבר בחיוך ולדעת שיצאתי מזה גדולה מהחיים שגדלתי והתעצמתי מזה, שהבנתי והפנמתי, שהתנסתי וגיליתי, כמה טוב ריבונו של עולם שעכשיו הכל נגמר

וטוב לי...טוב!

ובנימה זאת נפתח שבוע חדש ומלא בהצלחות בעזרת ה'...לילה טוב ושבוע מוצלח!

My Soul. 

ולפעמים זה נראה כאילו אלוהים בוכה על 43 נשמות שנשרפו, איזה אבסורד כולנו כמעט קופאים למוות כשהם נשרפו למוות...

ולפעמים נראה לי שאלוהים צועק על עולם שלא נענה לו, צועק עלינו וכועס שובר שולחנות ומנפץ מנורות ובשניה העולם הופך חשוך, והוא הורס את הכל בהינף יד, לא מרחם על אף אחד לא נותן לאף אחד להימלט מהדמעות הגדולות שלו שמכאיבות לנו, נתפסות לנו על הבגדים ומקפיאות לנו את הידיים.

ואנחנו כמו כסילים, שוטים גמורים מנסים להגן על עצמו בחתיכת מקל עם בד מעל היום קוראים לזה מטריה, אבל אף אחד מאיתנו לא ימלט.

עכשיו אנחנו יודעים שהזמן יקר, העננים מכסים והשמים בוכים.

ולפעמים הוא מחליט לשרוף את כולנו אז הוא מביא חברה טובה שלו מימים עברו שמש קוראים לה, והיא עוטפת אותנו, מחממת לאט ובזהירות וברגע שלא מצפים לזה היא מבעירה בנו אש, מדליקה את כולנו, מעלה להבות של צהוב-כתום-אדום והעולם נמס ואנחנו בוכים דמעות שחורות וכל העשן עולה למעלה חוזר אליו, צובע את ידיו בשחור. צובע את העולם בצבע קודר.

כולנו מאפירים, צרובי עור, אדומים מהחריכה, שחורים מבפנים, צבעים של גיהנום מקיפים הכל וכל מה שאנחנו נוגעים בו, מושיטים אצבע ומציירים נצבע בצבעים של אופל כאילו המלך שלו הולך להגיע.

וכל זה רק מכין אותנו לרגע שבו כולנו נמות ורק שחור יקיף אותנו, וביום כמו זה שהכל גשום וקודר כשהרעמים צורחים והברקים מאירים לשניות ושוב מחשיכים את העולם, כשאלוקים זורק עלינו אבנים, אבנים של ברכה והעולם נצבע בצבעים אפור-שחור אנחנו יודעים שאלוקים בוכה על 43 נשמות שהלכו סתם, בגללנו, ששילמו את המחיר של כולנו.

אז הגיע הזמן שילקה אותנו קצת, שיכאב לנו, אבל בסופו של דבר כולנו נחזור...והוא יסלח לנו כמו כל אבא שאוהב את הילדים שלו, הוא יצבע לנו שוב את העולם בצבעים יפים והשמש כבר לא תצרוב לנו את העור אלא רק תחמם והשמיים השחורים יהפכו לתכולים והצבע הלבן כבר לא יהיה רק בשמלות כלה אלא גם מעלינו בעננים קטנים ויפים שימלאו לנו את השמיים, והעולם יתמלא בצבע ירוק ויכסה לנו יערות שלמים גם את יערות הכרמל ושריפות כבר לא יפרצו, ואלוקים כבר לא יכעס ולא יצעק הוא רק ישלח את היד הגדולה שלו וילטף לנו את הראש...

My Soul.

אלף כבאים לא יכלו לכבות אותה את אותה שריפה שלקחה לנו 41 אנשים יקרים לליבנו.

וביניהם לקחה אישה מדהימה ויקרה לליבי וללב משפחתי, אחת מכמה נשים בודדות בקורס קצינים של השב"ס הייתה חברה טובה של אחותי, אחת שגדלה אצלי בבית וגידלתה אותי. מאז שנולדתי היא הייתה איתנו, אני זוכרת אותה יושבת על המיטה שלי אז בית הישן שלנו היא ואחותי מדברות איתי שנייה אחרי שיצאתי ממקלחת, אני זוכרת אותה גדולה יותר מגיעה אלינו לבית החדש נכנסת עם התלתלים היפים שלה והריח המתוק, מחבקת אותי ואומרת "איך גדלת", אני זוכרת אותה נוהגת במכונית השחורה שלה מסתכלת בי בעיניים המחייכות שלה.

ומה נשאר מכל זה כעת? אבק שריפה. אומרים שהאדם בא מעפר וחוזר לעפר כך גם היא כל גופה נשרף כליל ומאום לא נשאר ממנו, אם אי פעם זכרתי אותה מחייכת היום אני זוכרת אותה כעוד גופה בתוך ארוך קבורה עם דגל כחול לבן שמכסה אותה. אם אי פעם הדליקו לה נר שתצליח בדרכה היום אנחנו מדליקים נר לזכרה וכולם בלוויה שלה עומדים מורכני ראשים, מזילים דמעות שיכלו למלא את הכינרת, ואחותי עומדת ביניהם והחברות הכי טובות גם וההורים שלה והאחים שלה וכל שאר האנשים.

אם אי פעם חשבתם להריץ את שמכם בגוגל ואתם לא מפורסמים, אם שמכם יופי ה רק אומר שאתם מתים

כמוה, השם שלה זועק לי בשחור על גבי לבן, מודגש, הרוגה.

ומותה היה הקשה מכל, המוות האכזרי ביותר שקיים, היא נשרפה בעודה בחיים כמו עוד 39 אנשים נוספים, יש אכזרי מזה?

וכן המון כעס הצתבר בתוכי בימים האחרונים על האכזריות שלו, של אדון העולם, של ניצול הכוח שלו לרעה, הכעס שהצתבר בי על כך שהרג 41 אנשים חפים מפשע, שניסה להעניש אותנו והעניש אותם על לא עוול בכפם, אנשים שהגיע במטרה לעשות טוב. אז איזה מין תיקון אתה עושה בורא עולם? מה אתה בא להראות? תעניש אותנו החוטאים אבל אל תעניש את הטובים שבנינו, אולי אתה רוצה אותם קרוב אליך אבל איזה מין חיים יהיו אלה שנחיה בלעדיהם?

קטונתי מלהבין בעניינים שנמצאים ברומו של עולם, קטונתי אלוקים. אך הכעס בי עמוק והעצב עוד הרבה יותר, והאסונות באים בצרורות אין רגע דל במדינה שלנו ואם אי פעם נראה לנו שהמצב הולך לשתפר זה רק אומר שהנפילה תהיה כואבת עוד הרבה יותר והיא לא ממאנת להגיע.

ההודעה על המוות שלה הייתה קשה אך הרגעים שאחרי ההודעה הם הרגעים הקשים ביותר

נכנסתי הביתה אחרי עוד משמרת גדושה בפעילות, על האסון שמעתי וטעם מר מממותם של 40 הסוהרים כבר היה בי, ואז כמו תמיד סיפרתי לאבי על כך שיש הרוג/ה מהעיר שלנו

והוא שאל אותי "מה שמעת?"

ואני שלא הבנתי את השאלה שלו עניתי את מה ששמעתי, שמועות שכאלה. סיפרתי על הפינוי שהיה לנו עם המשפחה של ההרוגה, שמעתי על זה בקשר.

ואז הוא אמר "זאת ...." ופה הזכיר את שמה. אני כלא מבינה התחלתי להריץ בראשי את כל הנשים שאני מכירה בשם הזה מכשלא הבנתי שאלתי למי הוא מתכוון והוא אמר "חברה של אחותך"

הרגשתי איך באותו הרגע נשלחים לתוכי חיצים שפוצעים לי את הלב

והדמעות הגיעו אח"כ...בהמונם.

אז רבונו של עולם, אולי אני חוטאת גדולה אך תעניש אותנו ולא את האנשים הטובים שלנו, את אותם 40 קצינים הטובים שבטובים, את הכבאים שהגיעו כדי לכבות את השריפות שבוערות בנו, אל תעניש את השוטרים ואת אנשי הרפואה המנסים להציל את העולם, את המדינה הקטנה והיפה שלנו שכעת נשרפת לעינינו.

אז הלוואי ויכולנו לקום מחר בבוקר ולגלות שהאש שנמצאת שם לא קיימת באמת וכל זה היה רק סיוט אחד גדול שלא נזכור לעולם...

My Soul.