נשים כמוני פעם היו שורפים על המוקד.

ויסמין צורחת בקולי קולות שאף אחד לא שומע,

יסמין זועקת ואין איש רואה.

ובלילות אפלים היא יוצאת לבדה, "הס! שקט!" היא אומרת לעצמה.

צועדת בחושך והרוח הקרירה מעיפה את שיערה, מכוניות עוברות וצופרות לה, אבל היא צועדת אל הלא נודע.

מזוודות החיים כבר מזמן פתוחות על מיטתה כי בשכונה עשירה היא לא המפונקת היחידה.

היא מביטה קדימה אבל היא לא רואה, לא רואה את הטוב לא רואה את הרע,

מבולבלת. אולי היא בעצם נאיבית וטיפשה, מתאהבת בקלות ומתאכזבת ברכות, שוברת דברים מנפצת כדים

צועקת לכל עבר אבל אין איש שומע,

אף אחד לא מקשיב לך יסמין.

אף אחד לא רואה את העיניים הקטנות האלה הרצוצות, את הפנים שמלאות במסקרה מרוחה עליהם. אף אחד לא רואה את השפתיים שהיא נושכת כשעוד דמעה יורדת.

אף אחד יסמין לא נמצא איתך.

אף אחד לא נמצא איתה עם יסמין, והיא עצובה. מבקשת רק מישהו שיהיה איתה תמיד, שיעצור את פעימות הכאב שיוצאות מליבה, שיעצור את רחשי הזמן את הרעש והאוטוסטרדה.

והיא מטיילת בשכונה לא שכונה, רואה לא רואה צוחקת ובוכה,

עצובה עזובה עצובה היא יסמין.

ונשבר לה הלב ורחמים נכמרים עליה.

כל עולמה קרס ברגע, ברגע לא ידוע, לא צפוי ולא רגוע. ברגע אחד היא מאבדת את הכל, את השמחה בעיקר.

ואותה ילדה יסמין המתוקה שפעם הייתה נערצת ואהובה המנהיגה של כולם פתאום נפלה לקרשים שחורים, לתוך תהום שלא נגמרת. ויסמין איבדה את כל חייה, את המשפחה האצילה, את האחוזה שממנה נשאר כעת רק אבק שריפה, והאהבה גרמה לאכזבה.

הוא עזב וליבה נשבר, היא התחננה שלא יעזוב שהיא אוהבת הבטיחה להשתנות וללמוד ממנו, לבצע את הדברים כהלכה ולנהל מערכת יחסים נורמלית כמו כל זוג בורגני אבל הוא לא שמע לא רצה, לא הסכים לסלוח והחליט לשכוח.

ויסמין נותר לבדה בלי משפחה, בית או אהבה.

ואותה תמצאו מטיילת בין רחובות שקטים של אנשים עשירים, צפונבוניים מפונקים, מטיילת בשמלה לבנה וידיה כבולות.

לא, לא באמת תמצאו אותה מטיילת ברחובות;

אלא מטיילת בין החדרים, עוברת מחדר לחדר צוחקת ובוכה נאיבית וטיפשה.

ואף אחד לא שומע את אקורדי הכאב שמתנגנים מתוך ליבה, אף אחד לא שומע את פריטת הצער על מיתר קרוע שבליבה.

והיא עדיין שם צועדת בין החדרים, מלטפת, ונוגעת בכל המשוגעים

את יסמין תמצאו מטיילת בין החדרים של בית החולים הפסיכיאטרי ושם אם תשאלו מה הסיפור שלה כולם יענו פה אחד;

שיסמין היא פסיכופטית.

ניהלה מערכת יחסים כושלת שפגעה והרסה את כל מי שהיה לצידה, מפונקת אדירה יותר מכולם, ואחרי שהאהבה עזבה כל השיגעון יצא החוצה, וזה ידוע שכשהשיגעון תוקף אף אחד לא יכול לעצור אותו.

אז היא שרפה את האחוזה ואת המשפחה שלה שהייתה בה, וניסתה למות בעצמה כולם מתו אבל היא לא,

היא נשארה מטיילת בין החדרים השרופים, מטיילת בין אגפי משוגעים, מטיילת עם האהוב שמזמן כבר עזב.

והלילה יסמין צועדת בכותונת משוגעים לבנה וידיה כבולות צועדת אל עבר הלא נודע, אל עבר העולם שלה,

עולם שבו רק פסיכים כמוה חיים.

ומתים.

מאיפה הגיעה הויבראציה הזאת? מוזרה מוזרה מוזרה אני. פואטית משהו..

לא יודעת מה להרגיש בקשר לזה..הוא מבלבל אותי, היחס הזה מצד אחד חיבוק ארוך ומתוק ומצד שני התעלמות מוחלטת...

שכה יהיה לי טוב.

אבל אני לא אקלקל את הלילה הנפלא שחוויתי עם חברה טובה ויקרה לליבי!

ומשפט אחד יסכם את לילה זה See you soon.

My Soul.

אל תפנה לי את הגב עכשיו כשהכעס שולט בך.

תן לי רק סימן קטן להיאחז בו ולהאמין,

תן לי רק מבט אחד להביט בו ולדעת שהכל אמיתי.

אף פעם לא לומדת, אובדת עצות, מאבדת כוחות.

האם אתה עדין יכול לראות את הטוב שבי שעוד נותר ברגע כזה שבו אתה אוחז אותי בזרועותייך?

האם תוכל לתת לזה משמעות?

אל תיתן לי ליפול

ותהפוך את שנינו לטובים יותר.

בוא ותתקרב תראה שאתה עוד אוהב

תראה לי שהאנושיות שבך עוד לא נעלמה, תראה שאתה מציאותי, חי, נושם, קיים.

תהיה לידי שארגיש את חומך, שאדע שעוד לא הפכת לערפד קר וחסר לב.

אל תיתן לי לוותר

הו אילו רק יכולתי לוותר ולהמשיך הלאה לא לראות בך את כל הרוע שהשתלט

האם אתה יכול לראות שמשהו נשאר בי, משהו אמיתי שעדין לא הלך?

אל תפיל אותי, תן לי להאמין שזה אמיתי.

אל תהרוס אותי, תן לי למצוא את המשמעות שאיבדתי, במה שנשאר ממני.

אל תוותר עליי, בוא ותהפוך את הלב שלי למקום טוב יותר.

זה כל מה שאני צריכה,

שתציל אותי מהפחדים שלי.

 My Soul.

וכאן בקצה השני של העולם, במקום הכי רחוק ממך, סוף העולם ימינה

על חוף ים שטוף זימה בחום המייגע שלא חס על שום מקום והכל מיוזע ומטפטף

כאן אני חושבת עלייך

פתאום הלילות נראים לי כל כך בהירים כי משהו בי השתחרר, החלל שעטף אותי כשהיית נעלם, הבועה התפוצצה ואני מבינה שאתה לא היית ולא תהיה האדם היחיד עליי אדמות.

כל דבר בחיים הוא חוויה וכל שניה היא הישרדות ואני הצלחתי לגבור על כל אותם שדים מהעבר שלי, הצלחתי לגבור על אהבה שלא הייתה על נשיקת אוהבים ששכחתי מה טעמה.

והיום אני שורדת, וחווה, ובעיקר חיה משוחררת מכבלי אהבה חד צדדית, משוחררת מאזיקי האובססיה חסרת השקט שגרמה לי לאבד את עצמי ואת כל חלומותיי, את האמביציה שהייתה בי, את הרצון המטורף שבי, את האופטימיות והשמחה, את החיוך שעם הזמן הפך לקו לא מאוזן

והכי נורא זה שאיבדתי את האש שבי, את האש החיה בי, המשתוללת, שאף אחד לא הצליח לכבות.

אז כמעט ואיבדתי גם אותה כמעט והיא כבתה ואיתה גם כל נימי גופי, הדם כאילו קפא בעורקיי הפכתי לקרח שלא נוזל שהקפיא את כל מי שסביבו. כל החום דעך, ובי נשאר רק פתיל קטן, שלהבת נמוכה שניסתה להבעיר בי אש שוב ושוב ללא הצלחה.

ובסוף, היא בערה.

ואני בערתי איתה, הלהט חזר להציץ מתוך העיניים שלי ושוב דיברתי כמו פעם בתשוקה שממלאת את החדר, שמדבקת את כל מי שסביבי והכוח חזר אחרי שהוא ברח לשום מקום.

עכשיו אני חזקה יותר מתמיד, אמיצה יותר וחיה על הקצה מחוסנת נפשית.

ועכשיו אתה שם ואני כאן, בקצה השני של העולם.

שורדת עוד יום מבלי לשמוע ממך מילה שתעשה אותי כל כך מאושרת, נלחמת בשיניים ולא משאירה עקבות

כי גם אם תמצא עקבה שלא מחקתי לא תרדוף אחריה כדי לגלות לאן הלכתי..ומי יודע מתי תיזכר בי.

שורדת עוד יום בשתיקה, בחיוך מרוח מצד אל צד, מתנדנדת בין אהבה מודחקת.

אז בינתיים אני חיה, לומדת מחדש לאהוב, לחיות ולהתרגל לחיים שהיו לפניך.

עכשיו אני בלעדיך.

משכנעת את עצמי להאמין בכל מילה שכתבתי.

ואולי ככה..ככה יהיה לי טוב, והפעם מהלב.

הכותרת מזכירה לי שיר של שלמה ארצי:

"וגם אם הייתי בצד השני של העולם ואת היית פה

גם אם לא יכולתי להציל אותך מכולם, הייתי מנסה לבוא

וגם אם לא הרגשת כבר כלום, אפילו לא את עצמך

הייתי בא להציל אותך, להציל אותך, אפילו ממך."

ומי יבוא להציל אותי......ממני?

נ.ב שיניתי אווירה ונסעתי,

בורחת? אולי.

My Soul.