ממש לא נעים לי לדבר על זה ואני מאוד מהססת מהקטע שאני הולכת לכתוב עכשיו, אבל הנה זה בא...
בחודש יוני אבא שלי קיבל התקף לב, אמא שלי הצילה אותו, ואני רצינית הצילה אותו, זה קרה באמצע הלילה ואני עדיין מתעוררת באותה השעה שהתעוררתי שזה קרה כל לילה, היו אצלנו פרמדיקים ושמעתי את אמא בוכה, חשבתי שאני נמצאת בתוך חלום... לא הבנתי מה קורה, בערך אחרי שעה סבא וסבתא באו לשמור עלינו כשאמא שלי הלכה איתו לבית החולים, זו בדיוק הייתה תקופה קשה של מבחנים לקבלה לכיתת מו"פת בחטיבה ולכן לא הצךיח לי באותו היום, הייתי לחוצה כל היום ולא ידעתי מה קורהאחרי הבית ספר ביום למחרת אמא שלי התקשרה ואמרה לי שהוא במצב יותר טוב, מאנוש לקשה, היא סיפרה לי ששמו לו חליפת קור והנשמה וכל הזמן מזריקים לו חומר שהוא יישן, וככה אבא היה בערך שבוע בחליפת קור עד שיכל לנשום לבד בלי עזרה משום מכשיר. ואז היה עוד תהליך עד שיכל לדבר, בפעם הראשונה שהוא דיבר איתי בטלפון הוא היה נשמע כמו תינוק עם המילה הראשונה שלו ואני שאלתי " מתי תחזור הביתה"? והוא ענה בלחישה שכמעט ולא שמעו "בקרוב" וככה בערך חודש הייתי צריכה לטפל באחותי בתקופת מבחנים וחזרות, במילים אחרות- לחץ בלי אמא או אבא שיעזרו לי עכשיו הוא בבית, מתפקד כרגיל כמעט אבל כל לילה לפני שאני הולכת לישון אני חושבת "מה יקרה הלילה? הוא יעבור בשקט וכרגיל?"
מקווה שהלילה הזה יהיה רגיל...
שחר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
