הבועה בה אני חיה

יש הרבה אנשים שהרבה מאוד דברים מביכים אותם כמו, איך שהם נראים, ממה שהם מרגישים ועוד...

אני לא נבוכה הרבה, למעשה- כמעט ולא, אבל יש משהו אחד שאני מאוד נבוכה ממנו,

כשאני פוגשת אנשים שאני מכירה, ולא דיברנו הרבה זמן או בכלל, ואנחנו לא חברים, אבל אני מכירה,

בדרך כלל אומרים שלום וממשיכים ללכת, אבל לפני זה שעוד רואים אותם מרחוק והם מסתכלים עלי כאילו נפלתי מבור,

אני חושבת, מה אם הם לא יזהו אותי ואז זה יהיה שלום חד צדדי ואני אצא טמבלית או מה אם הם יפתחו איתי שיחה, הרי אין לי כוח..

ובסופו של דבר תמיד אני עושה שלום וממשיכה ללכת, בלי לדעת אם מחזירים לי שלום או לא, בלי לדעת אם מנסים לפתח איתי שיחה מוזרה, אני פשוט אומרת שלום בלי לדפוק חשבון לאף אחד, ואת כל זה אני חושבת ב-5 מטר של הליכה לפני שאני פוגשת אותם פנים אל פנים.

כולם אצלי בכיס הקטן..חוץ מפעם אחת שעשיתי שלום למישהי שאני לא מכירה כי חשבתי שזו החברה הכי טטובה שלי,

בסוף זו הייתה איזה זקנה... זה היה מביך...

אז... שלום!