יום ללא צחוק הוא יום מבוזבז

לא ברור מה יהיה עכשיו.

את עדיין אוהבת אותו, עד לפני שבוע וקצת היה לך כל כך ברור שגם הוא אותך במאה אחוז.

ופתאום אתם כבר לא ביחד.

את משכנעת את עצמך שזה לטובה כי הוא לא החלטי ועצם זה שכל רגע הוא היה צריך לחשוב אם כן שווה להלחם או שהוא בכלל לא בעניין, זה קטע די מסריח.

וזה שהוא היה אמור לעזוב ובכלל לא נראה שהוא חשב שזה אומר גם לעזוב אותך, זה הפריע לך אבל לא אמרת את זה באותו רגע.

ועכשיו את נורא מתבאסת שבסוף הוא לא עוזב. ובכלל אין לך עם מי לדבר על זה, אסור לדבר על זה, הבטחת.

קלפטון, אגדה בחייו, שר לך ברקע משהו על דמעות בגן עדן. הדמעות חונקות את הגרון כמו כל השבוע האחרון, הבכי רק בסטנד ביי, זה קצת פתטי שאת מצליחה לא לבכות רק כשאת חורשת על פרקים של מצב האומה, לא? מזלך שגורי אלפי קיים בכלל.

את מתחרטת שלא סיימת את זה כשרצית את לסיים כי אם הפגישה ההיא הייתה מתחילה ונגמרת בפרידה ולא ממשיכה כמו שהיא המשיכה, לא היה נשאר לך הטעם הכל כך טוב הזה שנשאר לך ואת כל כך מתגעגעת אליו, ובטח שלא היית בכזה הלם מכמה שהוא התהפך בשבוע אחד.

את מפגרת לאללה, את יודעת את זה?

גם ככה עכשיו תקופה של יותר מדי שינויים בשבילך. אוטוטו את עוברת דירה, את המצב של סבא את בכלל מדחיקה לגמרי. 

אולי תעברי גם לתיכון של היישוב החדש במקום להשאר פה? ככל שאת חושבת על זה יותר הרעיון נראה יותר טוב.

הנה, הדמעות לא הצליחו להשאר בפנים גם הפעם. את חלשה את יודעת? את כל כך חלשה, את לא מה שהיית. בעיקרון את לא רואה טעם להמשך של החיים האלה אבל את משכנעת את עצמך להישאר, פשוט אומרים שהגיל הוא כזה וככה זה אז תחיי עם זה. 

תמיד כשנפרדתם היה בך את הספק הזה שאולי הוא יחזור ויגיד שהוא רוצה שתחזרו, תמיד היה, גם בתקופה הארוכה ההיא שכבר היית בטוחה שאת לא אוהבת אותו. תמיד היה לך את הספק הזה, ולמעשה, תמיד צדקת. והפעם, הפעם את כל כך רוצה שיהיה, אבל הפעם את יודעת. הוא לא יחזור.