האזעקה שהושמעה באזור תל אביב תפסה אותי לא מוכנה.
בערך בשעה ארבע וחצי שמעתי פיצוץ עמום וחשבתי שאלו סתם חוליגנים ולא קישרתי אותו בכלל למבצע בדרום,כי זה היה נראה לי הזוי שזה כבר הגיע כ"כ קרוב.
אבא בא רבע שעה מאוחר יותר ושאל אם שמענו את הטיל שנפל בראשל"צ.
למזלנו בשטח פתוח.
באופן מיידי פתחתי בשיחה המונית עם חברות בווטסאפ.זה מנחם לדעת שיש עוד אנשים שנמצאים בדיוק בנקודה בה אתה נמצא.
בעודי מתכתבת איתן על הכל,שעה שש וחצי, שמעתי אזעקה.
לא ישר נפל לי האסימון.
מה עושים? זה אמיתי? כאן?
לאט לאט המוח שלי שידר לי שתוך כמה שניות (דקה וחצי,אחר כך גיליתי) הולך ליפול טיל,
ולכו תדעו איפה הוא יפול.
אחותי בת ה-10 ואחי בן ה-8 היו איתי בבית והם נכנסו לפניקה מיידית.
בתור התחלה לקחתי אותם למקום הכי מוגן בבית,מין מסדרון,וחיכינו שם מחובקים במשך אולי שש שניות,עד ששמעתי את השכנים יורדים למקלט ומיהרתי להוציא את אחותי ואחי בעקבותיהם.
קלטתי שאם אני יוצאת בעקבותיהם אני צריכה מפתח,כי אם הדלת נסגרת היא ננעלת.
ואני יודעת שזה שיקול מטומטם במצב כזה וזאת בשום אופן לא סיבה לסכן חיים,אבל החלטתי שאני פשוט לא יכולה לרדת בלי המפתח (כי מה הסיכויים ש...)
ובכן,אז ישבתי לי מספר שניות באותה פינת מסדרון ומלמלתי כמה פרקים תהילים תוך כדי שאני שומעת את המולת השכנים מחדר מדרגות.
ואז קלטתי שהאזעקה עדיין נמשכת ועוד לא שמעתי את ה'בום' אולי יש לי זמן למצוא מפתח ולרדת גם,או לפחות רק לצאת לחדר מדרגות.
אז רצתי לחדר והתחלתי לחטט בתיק בחיפוש אחר המפתח אבל בגלל המהירות והלחץ לא מצאתי אותו.חזרתי למטבח ושם מצאתי מפתח,בדיוק בזמן ששמעתי 'בום' די חזק.
וזה נגמר.
לפחות לעת עתה.
מדהימה העובדה שזה הטיל הראשון מזה 20 שנה בת"א,מאז מלחמת המפרץ.
קצת חוששת שהוא לא האחרון לבינתיים.
המאורע הלא צפוי הזה גרר אותי לקראת הדברים הבאים:
- לא הפסקתי לסמס\לצייץ כל זמן שהרגשתי מאויימת במידת מה (שזה בערך חמשת השעות האחרונות)
- התחלתי להכין 'מלחמתיק'- תיק לשעת מלחמה לקחת איתי למרחב מוגן, בו אני שמה את הדברים שהכי חשוב לי שיינצלו.הכונן הקשיח שלי,לדוגמא.
- פתאום הכל עבר להתנהל בצורה שונה, הכל נהיה מותר. לאמא פתאום לא היה אכפת שנלכלך את הבית,שנעשה את כל העולה על רוחנו.
היא אמרה לאחותי שלא תלך מחר לבי"ס וזו ענתה לה שיש לה מבחן סופר-חשוב שהיא צריכה לעשות,ושאלה "את רוצה שאני אשאר כיתה?"
אני: היא רוצה שתישארי בחיים.
וגם: אני: אני שומעת מוזיקה באוזניות,אם יש צפירה תאותתו לי בפראות בידיים,קיי?
אולי עשיתי את העניין יותר גדול ממה שהוא, כנראה שזה בגלל שמהבוקר אני מקבלת עירויים של חדשות לורידים,בעיקר מהטווויטר אבל לא רק.
וצה"ל,ת"א,להתפלל-למען-ישראל וישראל כבר הספיקו להיות טרנד.ובטח עדיין.
אני בטוויטר:
*אם נאמין לכל דיווח מהצד הערבי על מות ילדים, אז מתו כבר לא רק כל ילדי עזה,אלא מחצית מילדי העולם.
*בדיוק החלפתי את הצלצול שלי.זה אומנם שיר של mcr,אבל זה מתחיל כאזעקה והרבה אנשים כבר נבהלו בעבר.עכשיו זה לא רלוונטי.
@immerfrei
שיהיה ערב כמה שיותר שקט בע"ה...ואם כבר נופלים טילים אז שימשיכו ליפול לים (בקיץ הבא ישראלים סקרנים ימצאו אותם בקרקעית) או לכפרים ערביים...אבל עדיף שבכלל לא...
האזעקה...והפאניקה...וחוסר הוודאות...והפיצוץ...באמת עדיף בלי כל זה.
שולחת את אהבתי,הערכתי ותפילותיי לחיילי צה"ל המגנים אלינו בגופם ובחייהם.
וגם לתושבי הדרום –היו חזקים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
החיים (ע"ר)