השעה 21:00 בתאריך הזה לא תחזור יותר.
הרבה חשבו שיהיה נחמד לתעד את השעה 12:12 היום ולציין מין אמרה כזאת,שהתאריך המגניב הזה והשעה המגניבה הזאת לא יחזרו יותר.
אני לא ממש רואה בזה שום דבר נחמד.
גם השעה 13:56 בכל יום אחר לא תחזור יותר על עצמה.
כן,מגניב קצת והכל,אבל אין לזה באמת משמעות כלשהי.
וכל רגע ורגע שעוברים לא ישובו.
עלה בי שוב פעם רצון עז להעיר מתים ולכתוב ספר המשך שלישי לספרים הקדמים שלי,
אבל חוץ מגעגועים עזים לדמויות אני אובדת עצות כי אין לי שום רעיון ממשי.
אה,וגם יש את הספר ההוא שהתחלתי לפני כחצי שנה ומאז זנחתי אותו למרות שעם קצת מאמץ (והמון מחשבה.וזמן.ורצון) אצליח להמשיך אותו ואפילו לסיים.ושם אפילו יש לי רעיונות ברורים וכמעט את כל העלילה בראש.
אני רוצה לחשוב שאני עצלנית מדי בשביל זה,כי אם לא אאמין בכך,המסקנה היחידה המתבקשת תהיה שנטשו אותי כל המוזות.
ועכשיו כשאני חושבת על זה,גם עצלנות זאת סיבה מעפנה.לא הייתי רוצה להסביר לעצמי בעוד מספר שנים למה לא סיימתי את הספר.זה יהיה כואב מדי.
מי שכותב (ובמיוחד מי שגמר לכתוב מספר ספרים) יודע שעמוק-עמוק בלב אין מנוחה לרגע מהעמוד הראשון שהספר נכתב ועד המילה האחרונה. זאת הרגשה מתמדת של מחסור בדבר מה,כאילו משהו אינו שלם.
אולי זה נראה קל לנטוש סיפור,אבל לא בשבילי. לי זה מרגיש כמו הפקרות של יצירת אומנות.
אז ניסיתי לחזור קצת ולכתוב פה ושם שירים. היו ימים בהם כתבתי אפילו 5-6 ביום,ואז באו חודשים ארוכים בהם לא כתבתי אפילו שיר אחד.
אני יודעת שזה לא נכון,אבל לפעמים אני מרגישה כאילו כל מה שאפשר לכתוב עליו כבר נכתב.
לא נכון.
לא נכון.
לא נכון.
הנה משו נחמד שכתבתי ב4.12.12
שם עומדת ומצפה ללא ידוע
בקרן הרחוב המאובק
יש משהו כזה מדי שבוע
אך אף אחד אינו גיבור על המרחק.
עתה דממה מולכת בכל הקיים
ולרגעים הייתי רוצה להעלם
אך בכל זאת משהו מושך אותי לשם
אני שוב בוכה שבכי משתלם.
יש לזה גם המשך,אבל אין לי שחק לכתוב אותו גם.פשוט אין לי.
מממ.
תמיד נחמד לחזור פה ושם לישרא,אבל עכשיו אני מרגישה כאילו חזרתי הביתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
החיים (ע"ר)