הבשורה שmcr הודיעו על פירוק תפסה אותי לגמרי לא מוכנה והעיפה לי סטירה לפנים.
ברור שהם לא יכלו להימשך לנצח,אבל דיי קיוויתי שלהקות אחרות יתפרקו קודם לכן.להקות כושלות,כן?
מעולם לא הייתי אובססיבית עם שום דבר (חוץ מכשהייתי בכתה ג'-ד' והייתי מאוהבת באש מפוקימון ומטורפת על הסדרה אבל ששש..)
ובכל זאת mcr הצליחה להגיע למקום בליבי בו אף להקה קודם לכן לא יכלה לדרוך.
דווקא בשל הנגיעה החסרת פחד הזאת בכל הנושא הזה של המוות, גרם לי להביט בצורה משועשעת ואופטימית יותר על החיים.
והשירים פעלו בדיוק כפי שחברי הלהקה תיכננו.
הם נתנו יותר מוטיבציה, יותר סיבות לחייך, ושני הדברים הכי מרכזיים שהם תמיד ניסו להעביר היו ש-
א. זכותך להיות מיוחד בדרך שהינך. בדיוק כפי שאתה. עשה את מה שעושה לך טוב.
ב. לא משנה איפה אתה נמצא כרגע בחיים שלך,תדע שאתה חייב להמשיך. להקים את עצמך מההריסות ולהמשיך.
כל אלה שקמו ומבלי לדעת התחילו להגיד שעולם האימו נפל ושמיי כמיקל הייתה להקת אימו,אין לו שמץ קלוש על מה הוא מדבר.
הקשר בין mcr ואימו הוא מקרי לחלוטין, כי מתחת למעטה הקשוח והמיטורף שלהם, חברי הלהקה הם בעצם נשמות עדינות.
(לג'רארד לדוגמא יש פוביה ממחטים, בגלל זה אין לו ולו פירסינג\קעקוע בודד. חוץ מזה,הם גדלו באחת משכונות הפשע בניו ג'רזי וכל ילדותם סגרו אותם בבית כי הרחוב היה מסוכן. בגלל זה ג'רארד הלך ופיתח את כישרון הציור שלו, וכתב\צייר כמה סיפרי קומיקס.)
אנשים שלא מכירים את הלהקה, אתם לא יכולים פשוט לקום ולשפוט. אין לכם שום זכות.
ידעתם גם שכל חברי הלהקה נשואים? (ולג'רארד יש ילדה, לפרנקי תאומות ואני דיי בטוחה שגם למייקי יש ילד\ה)
תראו לי עוד דוגמא אחת ללהקה בסביבות הגיל שלהם שכל חבריה נשואים?
בשבילי זאת הוכחת ההוכחות לכך שהם נורמלים יותר מהנורמליים ביותר.
עברתי איתם הרבה. רגעים טובים ורעים, הכל מהכל.
אתגעגע מאוד.
החותם שהם השאירו על ליבי לא ידהה לעולם, והם ממשיכים איתי הלאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
החיים (ע"ר)
