השמיכה
תתפרי לך חלק ,ועוד חלק ,
המורכב ממילים, הצלחות וזיכרונות.
תתפרי לך תקווה, חלומות ואהבות
תתפרי לך שמיכה התעטוף אותך בחום.
הביטי בה, הביטי, הרי היא אושרך.
אינך אבודה עוד, התכסי בשמיכתך.
אהבה
להפוך דמעה לחיוך,
אשליה למציאות,
להשאיר את העבר מאחור,
להחזיק להווה את היד,
לסגור עיניים ולסמוך.
ללכת יד ביד ,
להפוך פחד לקסם .
להיות כנה ,
להיות אמיתי ,
להוציא את האתה האמיתי מבפנים.
לתת את כולך ולהאמין,
להאמין ביכולות החבויות בך.
וללמוד את כל זה
ממילה אחת..
אהבה.
עבר זר
מערה מלאת נתיבים ,
חשוכה שאין כמותה.
עטופה בשמיכת מילים ,
קוראת לעוד מכה.
מדליקה את האור ,
שם עומדת הראי היודעת הכל ,
"ראי , ראי גלי לי את עברי,
היכן הייתי ולאן פניי מועדות
עבר הווה או עתיד?"
תמונות עולות בתוך ראשי,
ילדה קטנה מפוחדת עומדת מולי.
אין לה רגש, אין לה תקווה ,
חיים חסרי משמעות ואהבה.
בודדה ,מלאת מכאוב
צועדת לפניו בעיניים מושפלות.
והוא מכה בה בחוזקה ,
מתיח בה מילים,
בוכה היא ,מתחננת שיפסיק.
ליבה זועק לעזרה,
מחכה להצילה.
מציאות פגומה , שאין לשנותה.
לא בחרה הדרך,
לא בחרה את השביל.
לכאן נולדה ,
לכן שייכת היא.
הראי מתקדמת שנה ועוד שנה,
הכל כבר אחר,
האם זאת אני ?
או שמא שקר אכזרי?
הכל רחוק ,הכל נעלם .
גדלתי ,פרחתי ,לעולם זאת לא אשכח,
איך העבר הזה,
הפך לזר.
קצת קשה
כי קצת קשה עכשיו לבד
להשאיר שאריות בצד.
כי קצת קשה להחזיק ביד טמירה ,
בתוך תקווה נמסה.
כי קצת קשה עכשיו בנפרד,
לבנות לי קורת גג
בתור ערפל חסר מעצורים.
כי קצת קשה עכשיו לבכות,
כשדמעותיי אינן נישאות
ושפתיי לוחשות את שמך.
כי קצת קשה לחיות בפחד
שמא רגע קטן יעלם.
וקצת קשה עכשיו להתגעגע,
כשלא הופרד השביל.
כי קצת קשה לחיות ,
בתוך ים של רגשות .
וקצת קשה עכשיו,
אבל מסתדרים.
לפרוש כנפיים
כאשר ציפוריים לומדות לפרוש כנפיים,
עומדות הן בשורה, אחת ושתיים .
דחיפה קלה מאחור עושה הבדל גדול.
והנה הן נופלות מטה ,מטה ,
ונצותיהן אינן נפרשות,
רועדות, מפחדות להתרסק אל האדמה ,
זאת שאותן תקבור .
אך מחשבה אחת, דבר אחד להיאחז בו ,
גורם לפחד להעלם;
הכנפיים נפרשות לצדדים ,
הרוח נושבת והן עפות ,
עפות אל החופש
מהמקום בו היו סגורות ,
לא עוד קן ללא יציאה,
כעת הן יכולות לעוף ,
לעוף לאן שהלב יקח אותן..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אילנית .ל.