כל החומר לפניכם תורגם מאנגלית ע"י אנוכי.

אז מה קרה באמת?

בתאריך 13 בנובמבר, 1974 בשעה 18:30 לערך, רונלד דה פאו ג'וניור (=הבן הצעיר) פרץ אל תוך הבר של הנרי בכפר אמיטוויל, "לונג איילנד" ניו יורק, והכריז: "אתם חייבים לעזור לי! אני חושב שאמא ואבא שלי נורו!"

דה פאו וקבוצה קטנה של אנשים הלכו לשדירת אושן 112 (112Ocean Avenue) שהייתה ממוקמת לא רחוק מהבר. הם מצאו את ההורים מתים. אחד מהחבורה, ג'ואי יסוויט, התקשר למשטרה שעשתה חיפוש בבית וגילתה ששישה מבני אותה המשפחה היו מתים במיטותיהם.

הקורבנות היו:

רונלד דה פאו האב- בן 43, סוחר מכוניות

לואיז דה פאו- בת 42

וארבעת ילדיהם:

דואון בת 18

אליסון בת 13

מארק בן 12

וג'ון מת'יו בן 9

כל הקורבנות נורו על ידי רובה קוטר 35 מ"מ, דגם Marlin 336C בסביבות 3 בבוקר של אותו היום. ההורים- שניהם נורו פעמיים, כאשר הילדים נהרגו בירייה אחת. משפחת דה פאו הייתה מאוכלסת בשדירת אושן 112 מאז רכישת הבית בשנת 1965.

רונלד דה פאו ג'וניור היה הבן הבכור במשפחה והיה ידוע כ"בוטש" (Butch). הוא נלקח לתחנת המשטרה המקומית להגנתו העצמית אחרי שאמר לקציני המשטרה בזירת הפשע כי הטבח נעשה על ידי רוצח שכיר בשם לואיז פאליני. אולם, הראיון עם דה פאו בתחנה במהרה חשף חוסר עקביות חמורה בגרסתו לאירועים, וביום למחרת הוא התוודה- הוא זה שביצע את הטבח. הוא אמר לבלשים: "ברגע שהתחלתי, לא יכולתי לעצור. זה התרחש כל כך מהר."

 בית אמיטיוויל

המשפט וההרשעה

משפטו של דה פאו החל ב-14 באוקטובר, 1975. הוא ועורך דינו וויליאם וובר הקימו הגנה של אי שפיות, בעוד דה פאו טוען כי קולות בראשו עוררו בו דחף להרוג. לטובת ההגנה, הפסיכיאטר ד"ר דניאל שוורץ תמך בהצהרה של אי השפיות. לטובת התביעה, הפסיכיאטר ד"ר הארולד זולאן התמיד בטענה כי למרות היות דה פאו צורך בהרואין ו-LSD, הייתה לו הפרעת אישיות אנטיסוציאלית והוא היה מודע לפעולותיו בשעת המעשה.

בתאריך 21 בנובמבר, 1975, דה פאו נמצא אשם בשישה סעיפים על רצח מדרגה שנייה. בתאריך 4 בדצמבר, 1975, השופט תומאס סטארק פסק על רונלד דה פאו ג'וניור 25 שנות מאסר עולם.

כיום דה פאו מוחזק בכלא Green Heaven Correctional Facility בביקמן, ניו-יורק, וכל הערעורים שלו אל ועדת השחרורים נדחו.

 רונלד דה פאו ג'וניור

מחלוקות סביב האירוע

כל ששת הקורבנות נמצאו שכובים במיטותיהם עם הפנים כלפי מטה בלי שום סימני היאבקות או כל סימן לכך שניתנו להם תרופות הרגעה. זאת הוביל למחשבה כי מישהו בתוך הבית היה אמור להתעורר מרעש הירי. שכנים לא דיווחו על שום קולות ירי. חקירת המשטרה קבעה כי הקורבנות ישנו בשעת הרציחות והאקדח לא היה מותאם עם משתיק-קול. קציני משטרה וחוקר מקרי מוות, שהיה נוכח בזירת הפשע, בתחילה היו תמהים מהמהירות ושיטת ההריגה, ואז שקלו את האפשרות כי יכול להיות יותר מאדם אחד האחראי לפשע. בזמן שהייתו בבית הסוהר, רונלד דה פאו מסר תיאורים שונים לגבי איך הרציחות בוצעו, כולם לא עקביים. בראיון בשנת 1986, הוא טען כי אמא שלו הייתה אחראית ליריות, מה שנודח כ"אבסורדי" על ידי פקיד רשמי לשעבר של סופולק קאונטרי.

בתאריך 30 בנובמבר, 2000, רונלד דה פאו נפגש עם ריק אוסונה, המחבר של הלילה בו דה פאו מתו, אשר פורסם בשנת 2002. לפי דברי אוסונה, דה פאו טען כי הוא ביצע את הרציחות "מתוך ייאוש" יחד עם אחותו דואון ושתי חברים (אשר לא ציין את שמם). הוא טען כי אחרי מריבה עצבנית עם אביו, הוא ואחותו תכננו לרצוח את הוריהם, ודואון רצחה את הילדים בכדי לחסל אותם כעדי ראייה. הוא אמר שכעס על פעולות אחותו, הכה אותה ובעודה מחוסרת הכרה על מיטתה, ירה בה בראש. דווח כי במהלך חקירת המשטרה הראשונה נמצאו סימני אבק-שריפה בכותונת הלילה של דואון, המצביעים על כך שהיא הייתה יכולה לירות עם נשק. תוכנית זו של החקירה לא נמשכה אחרי הודאתו של רונלד דה פאו.

הנסיונות ליצור קשר עם חשודים לשותפות בעבירה נכשלו, היות שאחד מהם מת בשנת 2001 והאחר נכנס לתוכנית להגנת עדים. מערכת היחסים בין רונלד דה פאו ג'וניור לאביו הייתה סוערת, אבל הסיבה לכך שכל המשפחה נהרגה לא ידועה. התביעה במשפט הניחה שהמניע מאחורי הרציחות היה לגבות את פוליסת ביטוח החיים של הוריו.

ג'ואי ניקל מציין כי בגלל התדירות בה רונלד דה פאו שינה את סיפורו במשך שנים, טיעונים חדשים ממנו לגבי האירועים שהתרחשו בליל הרציחות צריכים להתקבל בזהירות. במכתב לתוכנית רדיו בהנחיית לו ג'נטייל, דה פאו הכחיש שהוא מסר מידע לשימוש בספרו של ריק אוסונה.

הספר וגרסאות הסרטים הקשורים לרציחות

הרומן של ג'יי אנסון אימת אמיטיוויל פורסם בספטמבר 1977. הספר מבוסס על התקופה של 28 ימים בזמן דצמבר 1975 וינואר 1976, כאשר ג'ורג' וקת'י לאתס וילדיהם גרו בשדירת אושן 112. משפחת לאתס עזבה את הבית, בטענה שהם אויימו על ידי תופעה על-טבעית בזמן שהותם בבית.

הסרט אמיטיוויל 2: ההשתלטות (1982) מבוסס על הספר רצח באמיטוויל שנכתב על ידי הפאראפסיכולוג האנס הולזר. זהו פריקוול נערך בשדירת אושן 112, בכיכובה של משפחה בדיונית בשם מונטלי, שכאמור מבוססת על משפחת דה פאו. הסיפור מציג נושאים תיאורטיים ושנויים במחלוקת, הכוללים מערכת יחסים אינטימית (גילוי עריות) בין סוני מונטלי ואחותו בת העשרה, אשר מבוססים ברשלנות על רונלד דה פאו ג'וניור ואחותו דואון.

הגרסאות של סרטי הוליווד על רציחות דה פאו מכילים כמה אי-דיוקויות. הגרסא המחודשת של 2005 לסרט אימת אמיטיוויל מכיל דמות ילד בדיונית בשם ג'ודי דה פאו, אשר לא היה קורבן ירי בנובמבר 1974. הטענה שרונלד דה פאו ג'וניור הוסת לביצוע הרציחות על ידי נשמות מתוך קרקע של קבורות ילידי אמריקה באתר של שדירת אושן 112 נדחה על ידי היסטוריונים מקומיים ומנהיגים ילידי אמריקה, אשר נימקו כי אין מספיק הוכחות לתמוך בטענה שהקרקע היה קיים.

גרסת 2005 של הסרט אימת אמיטוויל מפריז את הבידוד של שדירת אושן 112 על ידי תיאור הבית כלא ידידותי (כלומר, בית שנמצא הרחק מכל חברה מתרובתת, עם "יופי" של משכן זדוני) הזדהה למלון "אוורלוק" בסרט הניצוץ של סטנלי קובריק. במציאות, שדירת אושן 112 היה בית פרוורי בטווח 50 רגל מבתים אחרים בשכונה.

 רומן הנכתב על ידי ריק אוסונה- הלילה בו דה פאו מתו

מקור

שיחת החירום

המרכזן: "משטרת "סופולק קאונטרי". אפשר לעזור?"

האיש: "יש לנו כאן ירי. אה, דה פאו."

המרכזן: "אדוני, מה שמך?"

האיש: "ג'ואי יסוויט"

המרכזן: "אתה יכול לאיית את זה?"

האיש: "כן. י-ס-ו-ו-י-ט"

המרכזן: "י-ס..."

האיש: "י-ס-ו-ו-י-ט"

המרכזן: "...ו-ו-י-ט. מה מספר הטלפון שלך?"

האיש: "אני לא יודע אפילו אם זה כאן. יש, אה, אין לי כאן מספר טלפון."

המרכזן: "אוקי. מאיפה אתה מתקשר?"

האיש: "זה באמיטוויל. תתקשר למשטרת אמיטוויל, וזה בדיוק, אה... שדירת אושן באמיטוויל."

המרכזן: "אוסטין?"

האיש: "שדירת אושן. מה לעז...?"

המרכזן: "שדירת... אושן? איפה בדיוק?"

האיש:  "זה בדיוק בכביש מריק. שדירת אושן."

המרכזן: "כביש מריק. מה... מה הבעיה, אדוני?"

האיש: "זה ירי!"

המרכזן: "יש ירי. מישהו נפגע?"

האיש: "אה?"

המרכזן: "מישהו נפגע?"

האיש: "כן, זה אה, אה- כולם מתים."

המרכזן: "למה אתה מתכוון, כולם מתים?"

האיש: "אני לא יודע מה קרה. נער בא בריצה לבר. הוא אומר שכולם במשפחה נהרגו ובאנו הנה."

המרכזן: "חכה רגע, אדוני."

(עכשיו קצין משטרה השתלט על השיחה)

קצין: "שלום."

איש: "שלום."

קצין: "מה שמך?"

איש: "שמי הוא ג'ואי יסוויט."

קצין: "ג'ורג' אדוורטס?"

איש: "ג'ואי יסוויט."קצין: "איך מאייתים את זה?"

איש: "מה? אני כרגע... כמה פעמים אני צריך להגיד לכם? י-ס-ו-ו-י-ט."

קצין: "איפה אתה נמצא?"

איש: "אני בשדירת אושן."

קצין: "מה המספר?"

איש: "אין לי מספר כאן. אין מספר על הטלפון."

קצין: "מה מספר הבית?"

איש: "אני לא יודע אפילו את זה."

קצין: "איפה אתה נמצא? שדירת אושן ומה?"

איש: "באמיטיוויל. תתקשר למשטרת אמיטיוויל ותגיד שמישהו יבוא לכאן. הם מכירים את המשפחה."

קצין: "אמיטיוויל."

איש: "כן, אמיטיוויל."

קצין: "אוקי. עכשיו, תגיד לי מה הבעיה."

איש: "אני לא יודע. בחור בא בריצה לבר. בחור בא בריצה לבר ואמר יש- אמא ואבא שלו נורו. הגענו לבית שלו וכולם בבית מתים. אני לא יודע כמה זמן, אתה יודע. אז, אה..."

קצין: "אה, מה הכתו... מה הכתובת של הבית?"

איש: "אה, חכה רגע. תן לי להסתכל על המספר. בסדר. חכה רגע. אחד-שתיים עשרה שדירת אושן, אמיטוויל."

קצין: "זה אמיטוויל או צפון אמיטוויל?"

איש: "אמיטוויל. בדיוק... דרומה לכביש מריק."

קצין: "זה בדיוק בגבולות הכפר?"

איש: "זה בגבולות הכפר, כן."

קצין: "אה, אוקי, מה מספר הטלפון שלך?"

איש: "אין לי אפילו אחד כזה. אין מספר על הטלפון."

קצין: "בסדר, מאיפה אתה מתקשר? טלפון ציבורי?"

איש: "לא, אני מתקשר ממש מהבית, כי אני לא רואה מספר על הטלפון."

קצין: "אתה בבית עצמו?"

איש: "כן."

קצין: "כמה גופות יש שם?"

איש: "אני חושב, אה, לא יודע- אה, אני חושב שהם אמרו ארבע."

קצין: "יש ארבע גופות?"

איש: "כן."

קצין: "בסדר גמור, אתה תישאר שם בבית, אני אתקשר למשטרת אמיטוויל והם יגיעו."

מקור

לאחר מעשי הרצח, בוטש (רונלד ג'וניור) הכין רשימה ארוכה של חמישים איש נוספים אותם ברצונו להרוג. הוא ציין שוב ושוב את חוסר הרגישות שלו לגבי רצח משפחתו, מלבד שמחה או הרגשת הקלה שהם כבר אינם. בעוד מספר מומחים, שבחנו את המקרה, מעידים על אלימות במשפחה ומודל לחיקוי של רמאות וגניבה בסופו של דבר הובילו לטבח של בוטש, למעשה, אף אחד לא באמת יודע.

הבית נמכר והוא נהיה לרקע בשביל מעשה הונאה, אימת אמיטוויל, ספר וסרט המבוססים על הרעיון שהבית נבנה על קרקע של קבורות אינדיאניים (או המקום בו משפחת שינקוקס שמרו את אי השפיות שלהם) והרוחות חסרות המנוחה גרמו לכל מי שגר בבית להפוך לאלים בצורה מטורפת. ג'ורג' וקת'י לאטס עברו לבית ותוך זמן קצר הותקפו. ג'ורג' כביכול גילם את בוטש ולקת'י היו חלומות מתמידים על רצח המשפחה. כומר שהגיע לברך את הבית כאמור חלה לחלוטין.

לאחר מכן הפרקליט שלהם טען כי הם כולם תכננו את התחבולה ביחד, אבל הוא תבע אותם עבור כסף והם תבעו אותו על מה שהוא אמר ואף אחד לא ידע מה לעשות בעניין. כמה ציידי רוחות אישרו שהבית אכן רדוף, אך הדגישו בספקנות את הטעויות הרבות בסיפור ואת העובדה שמשפחה אחרת שעברה אחרי הלאטסים לא חוותה שום השפעות שליליות.

ספר הנכתב על ידי ג'יי אנסון- אימת אמיטוויל

מקור

זאת ועוד...

כאן תמצאו מידע מלא על הבית.

תמונות מזירת הפשע, ראיונות, הכל על המשפט של משפחת לאטס (ששהו בבית וטענו כי הוא רדוף) ועוד.

בקרוב אתרגם את הסיפור של אנליז מישל- הסיפור האמיתי עליו מבוסס הסרט "השדים של אמילי".

ברשימות בצד תוכלו למצוא מה אתרגם בהמשך.