קוף אחרי בן אדם

אני שותקת ושותקת ושותקת ושותקת ושותקת. לא דיברתי עם עצמי מזמן. ומה יש להגיד?

אם הייתה איזו בדיקה מוגדרת לדיכאון, שמביאה תוצאה חד משמעית על פי עובדות מדעיות אני מתכוונת, הייתי עושה אותה. רק בשביל להראות לעצמי שאין לי שום דיכאון. כי זה לא דיכאון. דיכאון זה תירוץ קל מדי.

הייתי טובה בכתיבה תמיד, זה לא אמור להיות כזה אתגר. מי אני בכלל?

ברור שאף אחד בחיי לא מסוגל להבין אותי, למה חשוב לי שיבינו אותי? זה לא מספיק שאני מבינה את עצמי? זה היה ברור שהתהום שלי לא ניתן להכלה. לא על ידי מישהו שלא שותף. לא על ידי מישהו נורמלי.

יכול להיות שאני רק מחצינה רגשות עוד ועוד רק בשביל שיתייחסו אלי, שיבינו?

מעולם לא פחדתי כמו עכשיו, מעולם לא הייתי גרועה כמו עכשיו. נהגתי להאמין בגורל שלי בעבר, אבל זה די רחוק ממני עכשיו. שטויות של ילדים. ואין טעם לצפות מגורל כשאי אפשר להאמין בעצמי. בלי כוח רצון, בלי שום משאבים להילחם, זה פשוט אבוד.

מנסה להזכיר לעצמי שאת הפחד שלי היה אפשר לחתוך עם סכין בעבר, ושזה לא היה מוצדק. אבל אני פשוט מפחדת, ולא יודעת להתמודד עם זה. העצב לשם שינוי לא מוריד מהפחדים ורק מכאיב. כואב לי על עצמי, על הזמן שבוזבז, על האפשרויות שלא נוצלו, על האכזבה שלי, מעצמי. יכולתי להיות כל כך הרבה אבל משום מה לא יכולתי להיות כלום.

לזכר כל החלומות שלא מומשו, לזכר מי שהייתי פעם ואי אפשר לשקם, לזכר כוח הרצון שלי שאבד סופית ולא ישוב, ובאיחור – מזל טוב לעצמי על גיל 30. מאחלת לעצמי שימשיכו לא להבין אותי, כי איך אפשר להבין? מאחלת לעצמי גם לא להבין את עצמי. מאחלת לעצמי את הכוח למצוא את עצמי בעולם שבו אין לי מקום. או שאולי אני לא מאחלת לעצמי כלום יותר. אני בכלל לא יודעת מה אני רוצה, ולמה, ואין לי את המשאבים הבסיסיים להשיג את מה שכן.

אני חותמת עוד תקופה של כישלון, שבה התחלתי חזק וסיימתי הכי חלש, כרגיל. קשה לכתוב כשאין מה לכתוב, כשאין טעם לכתוב את מה שאפשר לכתוב. קל יותר לברוח ואני בורחת כל פעם למשהו אחר. פעם הייתי רצה אחרי עצמי ועכשיו אני בורחת מעצמי.