למי אכפת?

2 ההחלטות העיקריות שלי לשנה הקרובה הן נגזרת ישירה מדברים שקרו שנה שעברה.

בשנה שעברה התחלתי ללמוד (שוב) בארץ והחלטתי שאני משלימה עם העובדה שאני נשארת בישראל והחלום ההוליוודי יאלץ להמתין או להתפוגג. אני מעדיפה לחשוב שהוא על HOLD מאשר מתפוגג. אני בחורה שמשתעממת מהר ומרגישה תמיד צורך לעשות משהו אז יש לי נטייה להעמיס על עצמי ולחשוב שאני סופרוומן.

במהלך שנה א' שהיתה מטורפת בפני עצמה עם מעל ל40 שעות שבועיות בכיתה - הצלחתי למצוא דברים שנראו לי חשובים מהלימודים ואלו נדחקו למקום האחרון בלו"ז העמוס ממילא והציונים שלי נראו בהתאם. כל פעם שמצאתי את עצמי יושבת כל הלילה לכתוב עבודה שצריך להגיש עוד 8 שעות נשבעתי שאני לא אתן לזה לקרות שוב, שאני משלמת כסף על הלימודים, שבחרתי במשהו שאני אוהבת ואף אחד לא הכריח אותי ללמוד אז למה אני מזלזלת כל כך? הגעתי עם יתרון של ניסיון עבר בתחום וממש לא השכלתי להשתמש בו, להיפך, הייתי יהירה (עכשיו אני מוכנה להודות בכך) וחשבתי שהכל יבוא לי בקלות, שאני עושה את זה מתוך שינה ומוציאה 100. בפועל מצאתי את עצמי בפיגור ביחס לכיתה, לא ישנה ולא אוכלת כי אין לי זמן. מתעסקת במיליון פרוייקטים אחרים שבהם בהחלט הצטיינתי, והלימודים? הוזנחו קשות. בסוף הסמסטר כשראיתי כמה אני משלמת על סדר העדיפויות הלקוי כשהגיעה תקופת הבחינות, החלטתי שאני שמה את הלימודים בראש הפירמידה. בתקופה של כמה חודשים לא הרשתי לעצמי לצאת לבלות כי אין לי זמן, ישנתי בממוצע 6 שעות בשבוע (בערך כל לילה שני היה לבן) כי שינה נראתה כבזבוז זמן שאין לי וחייתי על משקאות אנרגיה ושוקולד. לא אכלתי כמו שצריך כי למי יש זמן לארוחות? למי יש בכלל תיאבון כשיש כל כך הרבה על הראש? מצאתי את עצמי ישנה בכיתה יותר מאשר במיטתי. הגעתי למצב שאמא שלי עודדה אותי לצאת לבלות עם חברים "כי חשוב גם להנות בחיים". הבנתי שאם הגעתי לסיטואציה שאימי משכנעת אותי לצאת אז המצב בהחלט קשה. הצלחתי להדביק את הפער אבל זה גבה מחיר. שבוע לפני הקריסה הרגשתי שזה מגיע וניסיתי למנוע אותה אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, והמחיר היה כבד.

חודש וחצי לפני סוף הלימודים חליתי, תחילה התעלמתי מהקושי הפיזי והמשכתי להגיע ללימודים עם גוף תפוס מהראש עד האגן, הגעתי לכיתה ועמדתי כל שיעור כי לא יכולתי לשבת. "קטן עליי, הכאבים יעברו" חשבתי לעצמי בזמן שכולם אמרו שאני חייבת להירגע ולנוח, "לא יכולה להרשות לעצמי להירגע, אין לי זמן להיות חולה" התעקשתי. אז זהו ש... מגוף תפוס זה התדרדר למחלת שרירים שהתפרצה בכל חלקי הגוף וכבלה אותי למיטה למשך 3 חודשים. במשך חודשיים וחצי לא יצאתי מהחדר, לא יכולתי ללכת, לעשות פעולות פשוטות עם הידיים (להחזיק מזלג, להסתרק וכולי), הייתי בכאבים כל כך מטורפים שהרופא  נתן לי כדורים שפשוט סיממו לי את הצורה ו"הפילו" אותי למשך שעות כל פעם וכשגיליתי כמה הם ממכרים החלטתי להפסיק ולסבול בשקט. רק אחרי 3 שבועות במיטה טרחתי בכלל להתחיל לברר מה לעזאזל קורה עם הגוף שלי. מפאת הכאבים, הדיכאון והמוגבלות הפיזית ירדתי במשקל והגעתי לקו האנורקסיה וכבר שקלו לאשפז אותי – 38.5 קילו. סירבתי לקבל אורחים בגלל איך שנראיתי וחבריי רק ידעו שאני עם גב תפוס במיטה.

נסו לתאר לעצמכם כאבים מהאצבעות שברגליים עד הקרקפת, כשגם הצלעות כואבות כשנושמים, הגרון, אצבעות הידיים.. הכל, בלי לזוז בכלל, פשוט ככה. תארו לעצמכם מצב שגופכם רגיש למגע ואתם לא יכולים לאפשר לאף אחד לגעת בכם ולהעניק תחושה של חום ואהבה ונרתעים כשמישהו מתקרב. אחרי חודשיים התחלתי לצאת קצת מהחדר אבל לא מהבית. היום, אחרי קרוב ל4 חודשים אני עדיין בשיקום והולכת ל4 טיפולים שונים בשבוע על מנת "להכשיר" אותי כמה שיותר לפתיחת שנת הלימודים החדשה ולחזור למצב כמה שיותר "נורמאלי" מבחינת תפקוד. אני כבר נוהגת קצת, מצליחה לכתוב ולהקליד, לחתוך בעצמי את האוכל ועוד. אבל, קיץ לא היה לי, לא ביקרתי אפילו פעם אחת בים, חופש לא היה לי, כל הפרויקטים נעצרו בלית ברירה, ולעבוד ולחסוך לא יצא לי.

במחלקה היו הכי בסדר בעולם ודחו לי הכול כדי שאצליח לעבור את שנה א' בשלום ואם אני אספיק לסיים עם כל החובות לפני השנה החדשה שמתחילה ב18.10 אני אגיד תודה.

את הלקח למדתי אבל המחלה הזו כבר תישאר איתי עד סוף חיי ואני כבר לא אוכל לחזור לסגנון החיים במסלול המהיר אליו התרגלתי, לא לחזור לברמן או לעבוד בכל עבודה פיזית כלשהי, אצטרך להקפיד על תזונה מתאימה (אסור לי שום דבר שיש בו סוכר! זה מגביר את הכאבים) ומספיק שעות שינה (קצת עייפות והכול מתחיל לכאוב) בלילה.

לעניינו – בשלושת החודשים ששהיתי במיטה היה לי הרבה זמן לחשוב, לפחות זה לא דורש מאמץ פיזי J

בזמן הזה שהיה לי לחשוב, הרצתי שוב ושוב במוחי את החודשים האחרונים: נזכרתי בכל נורות האזהרה מהן בחרתי להתעלם, על כל הפעמים שנרדמתי על ההגה בדרך לאן שהו, על הבלגן שיצרתי לעצמי, על הלימודים שהזנחתי, על חיי החברה שהתאדו, על חיי אהבה עליהם וויתרתי כי לא היה לי זמן לחבר, והחלטתי שאם אני אצא מזה (ואני בדרך), אני אשנה את סדרי העדיפויות שלי ואת סגנון חיי הלא אחראי בעליל ואשקיע את כל כולי בלימודים. לקראת ראש השנה, כשכולם איחלו לי בעיקר בריאות ואושר (בתור בחורה חייכנית היה נדיר להוציא ממני חיוך בחודשים אלו) חשבתי על איך אני רוצה שהשנה הקרובה תראה, וקיבלתי כמה החלטות:

1.       אחרי חודשים ששקעתי בדיכאון מהמחלה הזו שהפכה את עולמי, החלטתי שאני אנצח אותה ולא היא אותי. היא לא תכתיב לי מה אני יכולה או לא יכולה אלא רק אני, אני אדונית לעצמי ולא אכנע לכאבים. אני אחליט מה אני יכולה לעשות ושאין מקום לרחמים עצמיים כי באמת יכול להיות יותר גרוע ומה גם שזה לא עוזר בכלום. הדבר הראשון היה פתיחת בלוג שמשמש כמפלט, כשחרור קיטור, ובימים אלו אני שוקדת על תוכניות ואופציות עבודה מהבית, ניצול משאבים וידע קיים למטרת רווח והתקדמות כדי לצאת מבית הוריי ולחזור לעצמאות אישית וכלכלית.

2.       אני משקיעה דבר ראשון בלימודים, מסדרת את העדיפויות שלי בצורה בריאה ונכונה ולא עושה כמה דברים במקביל. מכפרת על השנה החולפת ולומדת כתלמידה למופת, בוחרת היטב את הדברים שאני לוקחת על עצמי מעבר, לא מנסה לפתור את כל הבעיות של כולם אלא מתמקדת בעצמי. שנה של אנוכיות וטיפוח עצמי. זה מגיע לי אחרי כל כך הרבה זמן ששמתי ה-כל לפני טובתי האישית. בשביל הנפש החלטתי להתנדב במשהו שכרגע יישאר במערכת. השנה אעשה הכול בכדי להגיע אל היעדים שהצבתי לעצמי לפני שנה (להיכנס כעורכת וידאו לערוץ הספורט, לשחק בסרטים ועוד). והכי משמעותי – השנה לא אשכח את הדבר החשוב ביותר: ליהנות מהחיים!

            כי אי אפשר לדעת מה יהיה מחר.

     3. (קטן). למרות שלא תיכננתי לחגוג את יום הולדתי הקרב כי הגעתי לגיל שממש אין מה לחגוג יותר, החלטתי שלאור כל מה שקרה בחודשים האחרונים אני כן רוצה לחגוג

 ושאני צריכה לשמוח ולהנות קצת. זהו.

שנה טובה ובריאה לכולם