למי אכפת?

לא מזמן פירסמתי שיר בחרוזים, היום, הקטע מוקדש לאותו אחד אבל אין לי כוחות להתחיל להחריז הכל בחרוזים. תתמודדו.

מעולם לא הייתי טובה בהימורים, וכשאמרת שזה רק עניין של זמן,

סרבתי להאמין ורציתי להמשיך להנות מה"טוב" ששרר ביננו.

חשבתי שאני אוכל למנוע את הבלתי נמנע,

ומנגד אתה הצעת, ביקשת. כדי שנסיים בטונים שפויים,

כל עוד אנחנו מתפקדים כ"חברים".

"בואי נסיים את זה יפה, לפני הבום הבא" אמרת

לא רצית להגיע (שוב) לפסים מכוערים,

ואני? כמו מהמר שלא יודע מתי לצאת

אמרתי "יהיה בסדר" חבל לעזוב עכשיו כשהכל טוב.

צדקת,

צפית את זה מראש, ואני שילמתי את מחיר החמדנות

כי רציתי עוד, עוד מחברתך, עוד שיחה, עוד יום שכיף לחזור מהלימודים

ולמצוא אותך, לדבר, לצחוק, להקשיב ולשתף.

חשבתי שעכשיו אחרי "השיחה" לא תהיה סיבה לפיצוף ולמריבות

ובסוף בחוסר זהירות, אני זו שהתפוצצה והפכה את הנבואה למציאות

אבל בניגוד אליי, אתה לא הסכמת לסלוח, אפילו לא להקשיב,

על מעידה אחת ברגע של משבר

"לא שופטים אדם בעת כאבו" ואתה יודע (כנראה שלא) באילו כאבים הייתי.

היית נחוש בדעתך להוכיח את צדקתך - שאני ואתה זה לא.

שכמה שבקלות אנחנו עושים אחד לשני טוב,

באותה קלות אנחנו עושים גם רע.

שנינו אהבנו את ה"טוב" הזה לעוד יומיים, עד הפיצוץ ה4, וכנראה האחרון.

כי אני מתחילה לחשוב שאתה צודק - הטוב שאנחנו עושים אחד לשני:

החיוך, האושר, תחושת ההבנה, השיתוף, החיבור והחיבוק (אני עוד מרגישה את חיבוק הדוב שלך)

אולי הוא באמת לא שווה את הכאב, הצער, העצבים, התסכול והדמעות (אצלי לפחות)

שנגרמים בכל "בום" כפי שקראת לו.

חשבתי שאני מכירה אותך קצת, ממה שהסכמת לחשוף

חשבתי שאתה מכיר אותי, אחרי אין ספור השיחות

אבל אם אתה חושב שאני מתחבאת מאחורי מחלה ארורה

אם אתה חושב שאני צבועה

אם אתה מתעקש לחשוב שמחקתי אותך מאיזושהי רשימה

כנראה שאתה באמת לא מכיר אותי

והפעם זה לא נכתב מתוך זעם ותסכול נורא

אלא בצער והשלמה.

חשבתי שכן נצליח להיות חברים טובים, ושהעבר ישאר בעבר

חשבתי שאכפת לך ממני קצת יותר ולא תשבור את הכלים אחרי שקפץ לי פיוז אחד,

מעידה אחת.

שתגלה ולו קמצוץ מהסובלנות שהראתי אני כשלך קפצו הפיוזים.

שבכלל תרצה לשמור עלינו ולא לשלוח הכל "לכל הרוחות"

שבמקום למהר להגיד "רואה? אני צדקתי" תבליג ותשאל "מה קרה שכל כך התעצבנת?"

תבין ותמשיך הלאה.

אתה אומר שכן אכפת לך, איפה? אני לא יכולה לראות,

כשאתה עסוק בלהטיח האשמות

מאשים שמחקתי ובינתיים אתה עושה את כל המחיקות.

אמרת שזה נאמר מתוך לחץ כי דאגת לי

אז אתה אמור להבין מצויין מה עבר עליי כשאמרתי את שלי.

צחקת ש"את עוד הבוגרת" - וואלק כן אני עוד הבוגרת

כי אני לא בורחת,

כי אני לא קוראת לעצמי טיפשה ועל כל דבר מתחרטת

כי אני כאן,  לא משקרת

ולא מסתתרת מאחורי האשמות חסרות שחר.

השבוע הייתי שם בשבילך ויום אחר כך אתה בשבילי

אתה מאוד חשוב לי, מתי כבר תבין?

לא מוצאת דרך לנסות לתאר כמה כן היית ועודך חשוב לי (אולי הפוסט?), אתה זה מביננו שטוב במילים

אבל עייפתי מלנסות לגרום לך להפנים.

מעולם לא הקדשתי לאיש שיר, בטח לא שניים (למרות שזה לא בחרוזים)

אתה יקר לליבי ואכפת לי ממך אבל נמאס לי מדמעות בעיניים

אולי זה ידבר במקומי ואולי כבר תבין

מה שלא יהיה,

אזכור אותך לטוב,

לעולמים.