לא כתבתי כבר די הרבה זמן כי זהו, נכנסתי רשמית לתקופה הכי
עמוסה בשנה - תקופת ההפקות.
היו לי כל כך הרבה רעיונות לפוסטים, אבל לא היו מספיק שעות ביממה
(גם ככה אני ישנה 3-4 שעות בלילה).
רציתי לכתוב על "פסטיבל קולנוע דרום", על המונדיאל, על העליהום
הנוכחי שעושים עלינו...
יש לי כתבות מעיתונים ששמרתי כי רציתי לכתוב על הנושא ומעולם
לא הספקתי להגיע אליהן, צוברות אבק ונפח מדי שבוע כשאני מוצאת
עוד סוגיה מעניינת שלא קיבלה מספיק חשיפה תקשורתית (מס הכנסה,
אלימות בבתי ספר, עבדים בישראל,
התעללות בכלבים להפגת שיעמום...)
רצה הגורל ודווקא החודש של המונדיאל זה החודש הכי עמוס בלימודים...
חתיכת סרט. אין לי זמן לראות משחקים!
סרטים מכל כיוון...
שבוע שעבר היה פסטיבל קולנוע דרום: 5 ימים של אווירה מדהימה, חמה,
אוהבת, משפחתית אפילו של מוזיקה, בירה, אנשים יפים והרבה סרטים
וסדנאות אומן של יוצרים מהארץ וחו"ל. מתוקף התפקיד שהיה לי בפסטיבל,
הייתי צמודה לחלק מהאורחים מחו"ל וראיתי את ההתרשמות שלהם מהאירוח
הדרומי - הם הכי נהנו בעולם ולא הפסיקו להודות על הכנסת האורחים...
בהופעת הנעילה נשמעה אזעקת "צבע אדום" והסברתי לאורחים באנגלית
שכדאי לתפוס מחסה, אני בטוחה שאת הערב הזה הם לא ישכחו אבל היה
הרבה טוב בפסטיבל, ואולי זה אפילו סימבולי שכך הוא ננעל, עם סוג של
תזכורת של מציאות החיים בעוטף עזה.
הסרט שזכה בתחרות הסטודנטים הינו "חולה את נתן" - סרט דקומנטרי
על 2 מוסכניקים משדרות, טיפוסים ש.. וואלה יכולים לספק סדרה,
לא סרט. האולם היה מלא עד אפס מקום, כשגם על המדרגות וברחבת
המסך אין מקום לעמוד, אווירה מחשמלת והיה די ברור שהוא יזכה וגם
תכלס סרט טוב והגיע לו. כנסו תראו את התקציר
הנה כתבה שמדברת על הסרט והפיכתו לסרט פולחן עוד לפני הקרנת
הבכורה בתחרות
עוד סרט ממש חשוב שהיה בתחרות התיעודית וגם זכה במקום הראשון,
יחד עם עוד סרט "443" והתחלק איתו בפרס של 25 אלף כ"כ,
היה "ירוק צהוב אדום" של דוד גברו על הנוער האתיופי בנתיבות.
סרט מעולה (עריכה קצת הורסת) ולדעתי חובה לכל ישראלי לראות,
כדי שיבין טוב טוב באיזו מציאות גזענית אנו חיים.
בהקרנה, ישבתי בין שני השופטים מחו"ל, והתביישתי.
זה לא שהסרט חידש לי משהו, כל הדברים שהועלו שם מוכרים לי היטב,
אבל בתור מייצגת ישראלית, בין השופטים חשתי מבוכה, והלוואי וכל
הקהל חש במבוכה.
בדרך החוצה הם שאלו אותי אם המציאות היא באמת כזו נוראית
כפי שטוען הסרט,"עצוב להודות אבל כל מה שנאמר בסרט נכון,
זו המציאות של העדה האתיופית בישראל" השבתי.
את הבמאי פגשתי בחוץ, ודיברנו קצת, אמרתי לו שאני לגמרי מזדהה
ושעצוב כמה שהסרט נכון ושאני מקווה שהוא יזכה ושכל בית בישראל
צריך לראות את הסרט.
הוא אמר שעוד חסך כמה סיטואציות מבישות שנותרו על
"רצפת חדר העריכה" כי חשש שיחשבו שהוא מגזים.
מדובר בסרט עם דמויות יוצרות, אמנים שמבטאים דרך המוזיקה את מה
שאגור להם בבטן. מומלץ בחום!
עוד סרט חשוב שראיתי השבוע, באחד השיעורים הינו "שביתה"
שמעתי עליו רבות, אבל לא יצא לי לראות עד השבוע,
יצא לי לשמוע ממקור ראשון מה עלה בגורל גיבורי הסרט,
שממחיש עוד יותר עד כמה מצבנו כאזרחים עגום,
ולא פחות עצוב מהסרט עצמו.
כמו כן, כבר אמרתי שזה החודש הכי עמוס בשנה הסטודנטיאלית
והסיבה - הפקות!!! אני לוקחת חלק ב5 הפקות חוץ מהסרט שאני
מביימת והכל קורה (הרוב) בחודש הזה ונמשך עד אוקטובר.
בין אודישנים וליהוק לחזרות עם שחקנים, לסיור לוקיישנים,
לישיבות הפקה, צריך גם לישון ולאכול אבל... אני נהנית.
אני פשוט חיה ונושמת קולנוע מכל כיוון ולמרות הלחץ וכאב הראש
וחשבון הטלפון ותשלומי הדלק וההפקות, אני עוסקת בהארדקור של
מה שאני אוהבת - קולנוע. מה גם שלסרט שלי, יש לי שחקנים נהדרים,
צוות לעניין, תסריט שהמרצים מאמינים בו (גם אני) ולוקיישנים יפים.
מתכון מנצח!
בנוסף לסרטים שאני רואה ולאלו שאני עושה (בתפקידים שונים)
גם עשו עליי סרט השנה!
מישהי שהגיעה אליי דרך הבלוג והחליטה שאני בן אדם מעניין
לעשות עליו סרט (תכלס מחמאה).
אחרי כמה שיחות וראיונות, כמה ימי צילום וחצי שנה עבודה, השבוע ראיתי
את התוצאה הסופית ואני חייבת לציין שלא סבלתי מלראות את עצמי
על המסך, ורוב הסרט אפילו לא חשבתי שאני סתם מבלבלת בשכל
והחזקתי מסך יפה.
יש לי בעיה תוכנית קלה עם משהו שנאמר שביקשתי שיצונזר כי פחדתי
שאנשים לא יבינו נכון (יש לי נטייה כזו להתנסח בצורה בעייתית לפעמים)
אבל בסך הכל יצא סרט ממש חמוד ומרגש של 13 דקות.
בינתיים הראיתי אותו ל2 אנשים: לאמא שלי ולחברה טובה,
אולי בעתיד אפילו אעלה אותו לכאן.
:-)
אז נראה לי שהמונח "חיה בסרט" תפור עליי בול בתקופה הזו, כמו גם
על חבריי ללימודים (יש כאלה שמשתתפים ביותר הפקות,
לי יש מגבלות פיזיות לצערי). אני מקטרת שאין לי זמן לפעמים,
אבל אני הכי נהנית...
לכו תראו סרטים :-)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
