למי אכפת?

היום הייתי בחתונה, כולם דיברו בשולחן על המצב הביטחוני.

אתמול הוריי ביטלו נסיעה לניחום אבלים כי זה פשוט לא היה בטוח.

היום בדרכי חזרה מהחתונה, למרות שהייתי קרובה, עצרתי ליד שדרות כי הרגשתי

שאני נרדמת על הכביש, אז נכנסתי לתחנת דלק, כיביתי את המנוע, הורדתי את הכיסא 

ונרדמתי בשניה. לא שמתי שעון מעורר, חשבתי שאני אשן חצי שעה ואמשיך בדרכי הביתה.

אחרי שעה וחצי, התעוררתי מרעש בומים, ומזה שחלונות הרכב רעדו מההדף.

מי צריך שעון מעורר?

הבום הראשון העיר אותי, הבום השני גרם לי להיזכר במציאות ולהבין שיש (עוד) מתקפה.

מתוך אינסטינקט, הסתכלתי סביב וחיפשתי פגיעה. הבום השלישי גרם לי למהר להתניע

ולברוח משם (כל בום היה בהפרש של 10-20 שניות).

הכביש נטוש. שילוב של השעה ושל המצב. אפילו ניידות שעוצרות 'טייסים' לא היו.

15 דקות אחר כך הודיעה השדרנית בחדשות על המתקפה ששמעתי והרגשתי

בLIVE ("דרומית לאשקלון..."). גם היום ראיתי עוד הגעה של כלים צבאיים, הפעם זה לא היה

ג'יפים ותחמושת, זה היה דיניינים (שופלים צבאיים ממוגנים), מה שאומר שהכניסה הקרקעית

לעזה קרובה מתמיד (פחות מחודש לדעתי, בצה"ל טענו שמעדיפים לחכות לסוף החורף).

כשהגעתי הביתה, היה עוד רצף בומים, הפעם של כוחותינו יורים עליהם.

הנה, ברגע זה יש מסוקים באוויר. ואם הם טסים בשבת, כנראה שיש להם סיבה ממש טובה.

מחר אני אספר לכם על מחדל מדיני: איך שמים דאגה כלכלית של חברה ממשלתית ישראלית

(רפאל) מעל טובת ביטחון אזרחים. פשוט מרתיח.

ארחיב מחר, כרגע אני עפה לישון איזה שעה לפני העבודה.

שתהיה שבת שקטה, ונטולת טילים לתושבי הדרום, וסופ"ש מהנה לתושבי שאר המדינה.

-7-