למי אכפת?

מצטערת שלקח לי זמן לענות למגיבים, ושמזמן לא ביקרתי אצלכם בבלוג.

אני גם יודעת שכל כמה זמן אני מעלה פוסט כזה, מתנצל וכל פעם זה מוריד מערך ההתנצלות.

אבל באמת שאין לי זמן לנשום.

זו תקופה קשה, החודש הזה, שהשנה נמהלה בקצת שמחה בגלל הדיבורים וההכנות לחתונה של אחותי.

אוטוטו יום הזיכרון לחללי צה"ל, שמאז שאני עם הפיברו, אני מרגישה אותה גם פיזית ולא רק נפשית. כי הקטע עם הפיברו, זה שהמצב הנפשי משפיע על רמת הכאבים ביום יום. מה שאומר שאני נמצאת בכאבים חזקים בהרבה מהרגיל. ערבוב של עצב וכאב מגעגוע לאחי, ולחץ וחרדה מכיוון הלימודים שהולך וגובר ויגיע לשיאו בספטמבר. כל זה מאוד מגביר את הכאבים ה"רגילים" שיש לי.

ואז יש את יום המודעות הבנלאומי לפיברו, ואוטוטו, בסוף מאי אני סוגרת שנתיים עם המחלה, וכל זה לא תורם למצב.

היתה לי השבוע וועדת תסריט, שעם כמה שאני יודעת לקבל ביקורת בונה, לא יכול להיות שהדבר הטוב היחיד שיצא להם מהפה זה - "בחרת נושא טוב שעוד לא נעשה בארץ". אני מאשימה את העובדה שהם היו תקועים בחדר הזה מ9 בבוקר והיו באיחור של שעתיים וידעו שיישארו בחדר עד 8 בערב, ולמחרת חוזר חלילה. חלק מהדברים שאמרו היו נכונים, חלק אני יודעת איך ליישם אבל חלק פשוט השאירו אותי עם פה פעור.

אחד המרצים, שזה מרצה שכולנו שונאים, שהחליף בוועדה את ראש המחלקה שנעדר, זרק לי בפנים את התסריט ואמר שאין שם שום דבר ששווה להשאיר ושמבחינתו אפשר להחליף את כל הסצינות.

בסוף הפגישה, החונך שלי יצא אחרי, כדי לראות מה שלומי. לא היה לו נעים מאיך שנכנסו בי שם. לפני הפגישה הבנתי ממישהי אחרת שהמרצה שאנחנו לא אוהבים, יש לו איזו בעיה עם החונך שלי, אז הוא פשוט הרגיש חייב לקטול בצורה חריפה ביותר את החניכים שלו, ולסתור את כל מה שהוא אומר בפגישה....

בחוץ הוא שאל אם אני בסדר, ואמר שעמדתי יפה במטווח. אמרתי לו שזה בסדר, שאין לי בעיה עם ביקורת ושלא חשבתי שאני אכנס וילטפו אותי.

מצד שני, אחר כך שמעתי שעם הראשונים הם היו הרבה יותר נחמדים וסבלניים, גם לכן נוצר כזה איחור בזמנים. אז הם כבר היו עייפים ורגזניים אחרי יום ארוך.

זה עדיין לא מצדיק. אחר כך כשעיכלתי את כל מה שהלך בפנים, הבנתי שהם ממש הגזימו. ולא חשוב כמה צרות לדעתם יש בתסריט, ונכון שהם לא שם כדי ללטף לי את האגו, אבל אני בטוחה שהם יכלו למצוא דברים טובים לומר, ולא רק לקטול. הם שם כדי לעזור לנו לבנות נכון, לא כדי לרסק.

ועוד מישהו מהבוגרים אמר לי שזו הוועדה הכי נחמדה שאני אפגוש בתהליך עשיית הפרוייקט גמר. רוטווילר כלוא יותר נחמד. אחמדיניג'ר ואסד הם דובוני אכפת לי לעומת ה"נחמדות" שנשפכה מהם השבוע. 2 מהם דיברו יחסית לעניין, ואחד היה סתם רע. אילולא הניסיון שיש לי מהאקדמיה בLA, הייתי יוצאת משם ממררת בבכי. אפילו המרצה החונך שלי היה המום מאיך שישבתי שם וספגתי הכל.

נזכרתי שאותו מבקר הכי חריף שם, הוא אותו במאי דגול שבמשך 3 שנים אף אחד לא רצה להפיק לו את הסרט או לתת לו כסף להפיק אותו, עד שהמחלקה החליטה לממן לו את הסרט, בכסף שאמור להיות מופנה לטובת הסטודנטים, והכריחה סטודנטים לעבוד בסרט שלו כחלק מציון (שזה ממש שערוריה), וכעת המחלקה משתמשת בשם הטוב שלה וגובה טובות כדי לעזור לו לקדם את הסרט שאף אחד לא רוצה להקרין.

טוב, אני חייבת ללכת.

אם למישהו יש המלצה על מיני לפטופ אני אשמח, אני נוסעת לקנות אחד מחר, כדי לייעל את הזמן שלי ולהתקדם בדברים בזמן הפסקות, חלונות או שיעורים משעממים :-)

-7-

שיהיה אחלה סופ"ש

ולגבי בן לאדן - ברוך שפטרנו מעונשו של זה!!!

אחרי סדאם ובן לאדן, עכשיו תורו של אחמדיניג'ר, נאסרללה ועוד כל מני חארות שהעולם ייראה טוב יותר בלעדיהם :-)