למי אכפת?

כן, אז אתמול נגמר אחד השבועות המטורפים בתקופה האחרונה.... פסטיבל קולנוע דרום עבר בשלום ובהצלחה :-)

ממפגשים מגניבים עם האנשים הכי חשובים עבורנו בטלוויזיה, יוצרים מרתקים שלמדתי מהם המון, קשרים,

סרטים מאכזבים, מפגש עם לימור לבנת, יוסי סידר ותקרית מפחידה בה כמעט חטפתי מכות מעובד בניין בהמה.

ביום הראשון, לא היתה המון עבודה, הכל עבר חלק, עשיתי את תפקידי אחלה וכולם היו מרוצים.

חשבתי "פיס אוף קייק" :-) בפגישת סיכום יום התפעלו שהכל עבר חלק וסיכמנו את היום הראשון כמוצלח.

ואז הגיע יום שני....

יום שני שום דבר לא עבר חלק חח

על הבוקר היו בעיות, האורח - רן שריג איחר, התחלנו את היום עם עיכוב של חצי שעה.

הכנסנו את כולם לאולם שהיה מלא, ואז הודיעה לי ראש מסלול טלוויזיה שרן לא מגיע לבד אלא עם בת זוג.

רצתי ליידע את מנהלת האולמות שתשים עוד שלט "שמור" לידו, שלא יהיה פדיחות.

אני חיכיתי לו בחוץ כדי להכניס אותם צ'יק צ'ק. לפני כן חיפשתי עליו בגוגל כדי לדעת איך הוא נראה,

שאני אדע לזהות אותו, אחרת פדיחה.

כן, כותבת בלוג זה לא ראתה מחוברים, אחר כך גיליתי שהוא היה כוכב שם.

מרחוק קלטתי שני אנשים מתקדמים לעברי, זיהיתי שזה שריג, זרקתי את הסיגריה וניגשתי אליהם.

סימנתי להם לבוא אחריי ואז קלטתי שבת הזוג שלו הינה דנה ספקטור. עד אותו יום מאוד אהבתי אותה,

אחר כך שמעתי מה היא אמרה על הבחורה שהנשיא לשעבר אנס והזדעזעתי.

"שלום דנה, מה שלומך?"

"אני המזכירה של רן שריג"

"לא לא, אני חושבת שאת עומדת בזכות עצמך מספיק טוב זה בסדר"

"לא לא, אני המזכירה שלו היום"

טוב, אם היא מתעקשת. הכנסתי אותם לאולם, שהיה מפוצץ וכניסתם הובילה למחיאות כפיים סוערות ותשואות רבות.

ראינו פרק מהעונה החדשה של רמזור (7) ואז רן עלה לבמה ודיבר איתנו על תהליך כתיבה, חוקי כתיבה

ועל איך הגיע לרמזור, שהיה סיפור משעשע.

אני רוצה להגיד לכם, שמהפחות משעה שיחה עם רן שריג (תסריטאי של רמזור) למדתי יותר

על תסריטאות מבשנתיים לימודי תסריט מהמרצים שלנו...

רק כמה חבל שלא היתה לי מחברת ועט כדי לרשום את הדברים שלו, הרי כבר סיפרתי לכם על

תעודת הפטירה שיצאה על הזיכרון שלי... חבל.

חלק מהזמן שהוא דיבר התיישבתי ליד דנה, במקומו, כי לא היה מקום אחר פנוי, היא ממש התרגשה

מהמעמד והכבוד לו הוא זוכה, ישבה והקשיבה בגאווה והתרגשה מכל מחיאת כפיים שקיבל.

אמת? זה היה חמוד. האשה הזו גבוהה שאין דברים כאלה. מטורף.

אחרי השיחה איתו, נכנסתי להקרנה של שני פרוייקטים טלוויזיונים שהשתתפתי בהפקה שלהם

בשנה שעברה, היה מרגש. אחד היה ממש טוב, השני קצת איכזב האמת. כנראה נדפק בעריכה.

לאחר מכן היה מפגש עם מיקי רוזנטל ושיחה על תקשורת חוקרת והכתב המעורב. היה נחמד.

כמה חבל שלא יכולתי להנות מזה כי הייתי עסוקה בלטפל בפועל בניין גורילה עצבני.

נקלעתי לסיטואציה שחסמתי בגופי את דלת הכניסה כדי שהמטורף לא יכנס וישתולל באמצע הקרנה שנערכה בפנים.

טוב, הנה הסיפור:

נכנס גבר גדול, פועל בניין מהאתר הסמוך, והתחיל לצעוק שיש רכב שחוסם את המעבר למשאית עם ציוד בניין.

הוא דרש שאשלח את בעל הרכב להזיזו.

הסברתי לו שהם באמצע הקרנה ושזה יאלץ להמתין מספר דקות. הוא קצת צעק והשתולל אבל זה לא עזר לו והוא הלך.

התקשרתי לבחור שעובד איתי והלך להביא דברים (לכן הייתי לבד), לספר לו על מה שקרה, אחרי דקה וחצי הגורילה נכנס שוב, התחיל לצעוק ולהשתולל במתחם, מפר את השקט ומפריע להקרנה. הבחור שמע על הקו את הצעקות ואמר לי "אני שולח מאבטחים". בינתיים הגורילה לא הסתפק בצעקות, קלט איפה הדלת לאולם והתקדם לעברה. אמרתי לשותפי שאני חייבת לסיים כדי לטפל בו והוא ענה "המאבטחים בדרך", "מהר" התרעתי וניתקתי כדי לגשת להתמודד  איתו. כל ניסיון הסברי שאני לא יכולה לעצור את ההקרנה כדי לשאול "של מי המאזדה" לא עזרו והוא דהר לעבר הדלת.

באינסטינקט והרבה אומץ, זינקתי על הדלת, זאת לאחר שכל ניסיון לתפוס להר אדם את הזרוע לא עזרו, טרקתי את הדלת שהוא התחיל לפתוח ונצמדתי אליה, כשגופי מפריד בין פועל בניין גדול מימדים לבין אולם מלא אנשים. "אדוני אין סיכוי שאני נותנת לך להיכנס ולהפריע באמצע הקרנה" התעקשתי. הוא ניסה עוד כמה משפטים ולבסוף הבין שאו שהוא מזיז אותי בכוח ונכנס או שהוא מתרחק ומחכה בסבלנות. למזלי בחר באופציה ב'.

המשיך לצרוח ומהאולם קראו "שקט בחוץ". חצופים, במקום שאיזה גבר יצא לעזור לי, מפגרים.

"אני אזמין משטרה" איים, חייכתי ואמרתי לו שבשמחה יקרא למשטרה, כי מי שכרגע עובר על החוק

ומשיג גבול זה הוא. "לא מזיזה? אין בעיה" צחק והלך. הבנתי שהוא פשוט ימעך את הרכב והתפללתי

שיגיעו כבר המאבטחים.

3 דקות אחרי זה הגיעו בריצה 2 מאבטחים גורילות, והבחור שעובד איתי. מנסים להסדיר את נשימתם 

 "איפה הוא? איפה הבעיה?".

"כמו בסרטים האמריקאים, שתמיד המשטרה מגיעה דקותיים באיחור, גם אתם איחרתם. הסתדרתי,

הצלחתי להעיף אותו, אבל זה היה מפחיד".

אבל הם לא וויתרו וביקשו שאתלווה אליהם למעין מסדר זיהוי באתר בנייה. מצאתי את עצמי

מסתובבת באתר בנייה בין שני ענקים עם נשק ואפוד צהוב זוהר.

לא רציתי, כי ידעתי שאני צריכה להיות שם עוד 3 ימים, והפועלים האלו לא הולכים לשום מקום.

"אל תפחדי, אנחנו כאן, תראי לנו מי זה, נטפל בו".

הראתי להם מי זה, נהג בשופל. ברחתי פנימה כשהם ניגשו אליו.

טוב, נגמר. הם הלכו, חזרו לתחנה שלהם, והשאירו אותי לבד. בשלב הזה ממש פחדתי כבר,

כי כולם רואים אותם הולכים ומשאירים אותי לבד.

אז אחד מהם נתן לי את הטל הישיר שלו ואמר "אם מישהו רק מסתכל על המתחם, תתקשרי אלי".

איך שהם הלכו, הבהמה נעמד עם השופל שלו מול הכניסה ולא הפסיק לצפור, כדי להפריע בכוונה.

הבנתי שאני בגיהינום. נאלצתי להפריע למיקי רוזנטל בשיחה כדי לשאול כמו מפגרת של מי הרכב

שהם ביקשו להזיז. מסתבר שזה של המפיקה שלו, שישבה לצידו. נהדר.

היא יצאה איתי החוצה רק כדי לגלות שלא לרכב שלה הם התכוונו ומישהו סתם בילבל אותי. איזה קריזה.

אחר כך נעמד עם שופל מישהו אחר וצפר כמו מטורף. ניגשתי ואמרתי לו שבדקתי וזה לא רכב של אף אחד בפנים. 

עוד באותו יום,

היתה שיחה עם טל הררי, מנהלת פיתוח תוכניות מ"קשת".

בחורה ממש מקסימה וצנועה. ממש התחברתי אליה וטיפלתי בה יפה (בכולם טיפלתי יפה אבל

אצלה זה היה בכיף), כי היא היתה מתוקה ולא פרימדונה.

מסכנה היא חיפשה ברגל את המקום חצי שעה בחום הדרומי והגיעה על סף עילפון. הושבתי אותה מתחת למזגן,

הצעתי לדאוג לה לשתיה וכיבוד, והיא ענתה לי בחיוך "זה בסדר, אני יכולה לדאוג לעצמי ולהכין לעצמי קפה, תודה".

בניגוד לפרימדונות שאנחנו רגילים לראות, ישר התאהבתי בה.

יצא לי לדבר איתה הרבה, היא הגיעה מוקדם, ואחרי המפגש איתה גם דיברנו עוד איזה 15 שעה, עד שהתחיל הפיצ'.

שאלתי אותה מה הסיכוי שקשת יקנו פיילוט של בוגר מחלקה לקולנוע, והיא אמרה שהסיכוי שווה לכל אדם.

סיפרתי לה על שני הפרוייקטים שראיתי ונטלתי חלק בהם, אמרתי לה שהם היו ממש טובים ושזה משהו שתכלס

יהיה ממש נחמד לראות כסדרה שלמה בטלוויזיה.

אחרי שהגעתי הביתה חשבתי על זה שאני מפגרת. ישבתי עם מישהי מאוד חשובה בקשת, שבכוחה להחליט

מה נכנס ומה לא, ובמקום לספר לה על הפרוייקט שלי, שיבחתי והיללתי במשך 20 דקות שני פרוייקטים אחרים. 

נזכרתי בדברי אחד המורים שלי שאמר שהבעיה שלי היא היעדר אנוכיות.

שאלו יהיו הצרות שלנו.... :-)

אחריה היה פיצ'ינג של טלוויזיה, סטודנטים משנים ב' וג' מציגים מול חבר שופטים את הרעיונות שלהם

לתוכניות טלוויזיה בשאיפה שקשת תבחר בהם ותעניק להם מענק כספי לפתח את הפרוייקט.

היו 5 זוכים שקיבלו סכומי כסף שונים, תוכלו לראות את הפירוט כאן, ולאור הרמה הגבוהה, עמרי מאורי

(מנהל מחלקת הדרמה בקשת) החליט להגדיל את התקציב השנתי והעניק סכום כסף נוסף לעוד פרוייקט.

היה מאוד מעניין. השופטים התקילו את הסטודנטים עם שאלות שהם לא ממש היו מוכנים אליהן -

"מה העלילה של פרק 4?" זרק מאורי לאחד המתמודדים.

באופן אישי אני חושבת שמי שניצח הוא טוב, לא יודעת אם הכי טוב אבל סבבה. הלוואי ויצליח.

היום הזה התחיל ב7 בבוקר, כשב 8 וחצי כבר הייתי במתחם הפסטיבל ועבודתי תמה רק ב23:00 בלילה...

זה היה קשה, מתיש וסוער.

היום הכי קשה שהיה בשבוע. בפגישת סיכום יום דרשנו מאבטח שיהיה איתנו, הובטח, אך כצפוי למחרת

נאמר ש"אין מספיק מאבטחים".

על הימים הבאים אספר מחר, כעת אני חייבת ללכת לישון קצת :-)

-5-

שבת שלום ואחלה סופ"ש לכולם