למי אכפת?

האם הגיל באמת לא קובע?

זה לא הגיל זה התרגיל? כאילו מישהו באמת מאמין לפתגם הזה?

כשהייתי צעירה, מאוד צעירה, נמשכתי רק לבחורים גדולים ממני בהרבה, וכל הזמן אמרתי שהגיל לא קובע,

אלא הבגרות של הבן אדם. מאז ומעולם תמיד היו לי קשרים עם בחורים או גברים גדולים ממני, והרבה פעמים גדולים ממני בהרבה. כשהייתי בתיכון, יצאתי עם בני 23 ומעלה ואחרי הצבא עם בני 25 ומעלה, כשהייתי בת 24\25 עם בני 35-42....

אבל בשנים האחרונות, כל פעם שהיו מתחילים איתי בחורים צעירים, אמרתי "אתה ילד" או "אני גדולה עליך".

דווקא הקשר האחרון שלי היה עם בחור בן 25, הוא היה מאוד בוגר אז זה לא היה כזה נורא אבל עדיין לפעמים

הייתי בהלם מעצמי.

עכשיו,

יש איזה לקוח קבוע בבר שאני עובדת בו, שכל פעם שהוא בא, היה יושב ומסתכל עלי.

חמוד, אבל לא התייחסתי יותר מדי, כי שיערתי שהוא צעיר, וגם אני זה אני ונדיר שמישהו בכלל מוצא חן בעיני.

לפני איזה חודש הוא אזר אומץ והתיישב לידי כשהייתי בהפסקה, התחילה שיחה והוא שאל בת כמה אני.

צחקתי, כי ידעתי לאן זה מוביל, ועניתי "28".

הוא וחבר שלו הסתכלו אחד על השני וחייכו. אמרתי לו, עזוב, אני גדולה עליך. ואז הוא שאל "בן כמה אני נראה לך?"

אני באמת גרועה בלנחש דברים כאלה אבל בגלל שהוא היה עם מדים, עניתי "לפי הדרגות שלך

אני מניחה שאתה בן 23" (סגן). הוא צחק, ניסה להתחמק ולהגיד שאולי הוא בכלל מילואימניק,

ולבסוף ענה שצדקתי, הוא בן 23. כן, הוא ילד כמו שחשבתי, לצערי.

מאז כל שבוע היה בא ויושב ומסתכל עלי, שותה איתי צ'ייסרים, בהפסקות סיגריה הייתי יושבת איתו,

אבל לא היה יותר מדי על מה לדבר. כל פעם היה מכין לי פרחים ממפיות, מחמיא לי, לא הולך בלי שאני

אצא מהבר ואתן לו חיבוק ונשיקה על הלחי.

לאט לאט הוא התחיל להשפיע עלי, וממש הייתי שמחה לראות אותו כל פעם כשהגיע. עשה לי משהו.

אחרי שבוע שלא עבדתי, כשהגעתי למשמרת השבוע אשכרה קיוויתי שהוא יהיה, והוא בא.

באסה שהיה יום מטורף ולא ממש היה לי זמן אליו.

הפעם הכין לי זר שלם של פרחים ממפיות וכתב את השם שלו על ה"פרחים".

בהפסקת סיגריה הראשונה שלי הלכתי לשבת לידו כשהוא שיחק סנוקר. כשהייתי שם הוא לא הצליח

להכניס אף כדור, זה היה משעשע, אותי לפחות, הוא קצת התפדח. הוא חיכה עד שיירד הלחץ וייבש את חבר שלו, 

כדי שאוכל להתייחס אליו קצת. נשארו עד שהלקוח האחרון הלך, דיברנו, היה נחמד.

דיברנו על מועדונים וברים, ועל אחד מהם אמרתי "אוי זה קהל של ילדים", "למה, אני שם כל שבוע".

ואז נפל לי האסימון שמה לעשות, הוא ילד, מתאים לו לצאת לשם... לשנינו כזה נפל האסימון.

אני לא יודעת מה לעשות. האם להענות לחיזורים שלו? הוא ילד. קטן ממני ב5 שנים. יש גילאים ש5

שנים זה שטויות, אבל בין 28 ל23 יש הרבה הבדל.

למרות שבגיל 23 גרתי עם בן זוג בן 28...פה זה שונה.

למה כשהבחורה יותר גדולה זה כזה מוזר וכשהבחור יותר גדול זה לא נורא ופחות מורגש?

למרות שאני זוכרת שהבן זוג שלי לא אהב לצאת עם חברים שלי, בצדק, כי בשבילו היו ילדים.

היינו יוצאים לבד או עם חברים שלו, ואני הייתי יוצאת לבד עם חברים שלי.

פעם אחת כמעט נפרדנו כי התעקשתי שהוא יבוא ליציאה עם חברים שלי. עכשיו אני מבינה אותו :-)

עכשיו זה לא שאני מחפשת חתן, ואני רוצה שמי שאני אצא איתו יהיה "בגיל המתאים", אבל עדיין...

מצד שני, הוא כן עושה לי משהו. אני כן מרגישה משהו כשהוא נכנס לבר, או שבביישנות שלו הוא מגיש לי

עוד זר פרחים שהכין ממפיות בר, או כשהוא מתפדח כשאני צופה בו משחק והוא לא מכניס את הכדור.

ושכחתי לציין - הוא חתיך :-)

היום התבאסתי שהוא לא בא. 

אבל אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על העובדה שהוא פאקינג בן 23.

מה עושים?